מן המפורסמות הוא שיש לי קליטה איטית.

אני צריכה לרוב לחשוב על דברים שאני רואה או נאמרים לי

ולא נמנית על אלו שמיד יש להם תשובה או הארה.

לכן כשג. הבכור ירד למטה, תרמיל גדול על כתפו והוא ממלמל לי

משהו על כך שאלו כמה דברים של הצבא שהוא רוצה שיהיו במכונית שלו הנהנתי והמשכתי בעיסוקי (פלפלים ממולאים אם מישהו רוצה לדעת)

ורק לאחר דקות ארוכות ארוכות התחיל לרדת לי אסימון עד ששמעתי אותו נופל בקול רם על רצפת מוחי (המממ...)

ותוהה:

תרמיל?

צבא?

עזה...?

הממממ...

עברו עוד כמה דקות והתקשרתי לשאול.

לא אמא, זה כלום, באמת, תמיד טוב להיות מוכנים...

אין ספק.

טוב נו, נחזור לממולאים...

ולא, לא נכנסתי להיסטריה.

יהיה לי עוד מספיק זה לזה, לא כן?

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שקט כאן ושם ושל החלטות שילקחו במחשבה עמוקה ואיטית...

נשאלתי השבוע אם אני אוהבת נוריות.

בטח , אמרתי בלי לחשוב אפילו.

ואחר כך חשבתי וחשבתי וחשבתי האם ישנו איזשהו פרח שאני לא אוהבת

והגעתי למסקנה שאני, אישה חסרת העדפות שכמותי

אוהבת את כולם.

ישנם כמה שקצת יותר אבל כל אחד ואחד מהם, מהפרחים, מתקבל בברכה.

ועל עליהם הירוקים וצבעיהם המגוונים.

וכך הוקפתי ביום הולדתי בזרים פורחים של

ורדים    וגרברות כתומות מלאות אנרגיה וחיות,

נוריות  רעננות בצבעי כתום, לבן וורוד עדינים,

ובסידור פרחים מלכותי מינימליסטי ומוקפד בצבעי אדום, ירוק ולבן.

כולם היו פרחי, אפילו אילו שאין לי מושג איך קוראים להם וכך, בדיוק כך אני שמחה לקבל

את השבת, הזאת.

שבת שלום חברים יקרים, השמועה אומרת שבשבוע הבא החורף סוף סוף מגיע...

שפע היא המילה שעולה בי כשאני חושבת על היום ההולדת השנה

לא שפע חיצוני ונראה לעין אלא

שפע שהוא פנימי להפליא.

אני חשה מלאה בטוב ומשופעת בכל מה שהעולם, טוב נו, היקום()

יכולים להעניק לי.

ועל זה , היום ,ביום ההולדת ה 49 ובפעם השישית שלי בישרא אני אומרת,

תודה.

ועכשיו מתחילה שנת חגיגות ה 50.

בכיתי כמה פעמים.

זה ראוי לציון דווקא בגלל השכיחות הנמוכה של הבכי בחיי היום, בניגוד למצב לפני שנים אחדות שאז

יום שלא בכיתי בו, היה ראוי לציון.

אבל נחזור לבכי.

הוא היה קצר, ממוקד ונגע לבנים, ג. הבכור או א. הצעיר בהתאמה.

לארוע כזה או אחר שקרה ביננו, ביחסים ביננו ולתסכול שיש בי לעיתים עליהם ועלי.

המעניין היה לראות עד כמה לבכי יש, עדיין, את המקום הטוב אצלי,

השימוש שלו ובו כסוג של פעולת נקיון פנימי של רגשות ותחושות שעולים ומצטברים בי בארוע והיכולת שלי לאחר מכן

להכנס לפרופורציות ("אני כשלון הורי מהדהד" - לא, אני לא) וגם לחוש  רפויה, רגועה ואפילו קצת מותשת כאילו

מישהו טלטל אותי בעוצמה ואחר שב והניח אותי ברכות בחזרה במקומי.

ואולי, אולי זה בכלל אנדורפינים שיש שם כמו בצחוק חזק ובריא ואני קצת מכורה...?

שבת שלום חברים יקרים, של צחוק ודמע, של תחושות ממלאות ומרחפות...

ג. הבןזוג במטוס מאורלנדו לסוףשבוע קצר במנהטן המעטירה באדיבות מקום עבודתו שנאסר עליו

לגרום לעובדיו לחלל שבת, דהיינו, לחזור לארץ לאחר כניסת השבת.

יפה.

א. הצעיר נשאר בבסיס (פעם בחודשיים, לא נורא) מצוייד בארסנל של בירה, רד בול ושאר פינוקים.

זה צבא, זה?

ג. הבכור אצל חברתו ויגיע לארוחת הערב והקידוש שבתחילתה.

אבא שלי "הדת היא אופיום להמונים" האתאיסט, מתהפך בקיברו.

החתולים עושים מה שבא להם.

כרגיל.

בחוץ, מזג האוויר חושב שאנחנו אוסטרליה ופצח בקיץ בדצמבר.

ואני, אני רוצה למתוח את השבת הזאת עוד ועוד ועוד...

שבת שלום חברים יקרים עם נגיעות של קיץ בימים שאמורים להיות חורף מוחלט...

כאילו מישהו לוחץ על כפתור פנימי ועם פרוץ  החודש מתחיל זה מתחיל.

השנה כמו בכל שנה*

ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

הפנסים חוורי פנים,
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה,
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.

אויר שקיעות, ניחוח דקƔ.

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.

אויר שקיעות, ניחוח דקƔ

ויש משהו במילים הללו של נתן אלתרמן שהוא מעבר לזמן ולמקום ואפשר לשיר אותם בכל מקום בעולם

ולהיות , בלב, בבית.

ועל הלב , נתן אלתרמן מדבר, ועל הלב אני מדברת ובעיקר בדצמבר,

החודש הזהוב שלי,

חודש יום ההולדת שלי.

*(בכל 1 בדצמבר בחמש השנים האחרונות).