בחוץ  בוהק וחזק לי מדי.

מוצאת את עצמי מסתובבת גם בבית בעיניים מצומצמות,

משהו בתוכי מבקש יותר צל

ופחות אור.

אני כבר לא מפחדת מנקודות החושך

בתוכי,

אולי כי הארתי את  רובן

וקיבלתי את אלו

שנשארו...

כן, בהחלט כן.

רק לא אצלי.

לפחות לא בבוקר.

ולא שלא ידעתי. בהחלט ידעתי.

הרי אי אפשר היה לא לדעת כי הזכירו לנו על כל צעד ושעל שארוע חצי שנתי מבורך זה אוטוטו מתקיים.

אבל אני, שכחתי.

ובאמת, צריך להכיר אותי כדי להבין עד כמה משמעותי העניין הזה, ששכחתי את שעון הקיץ.

ששכחתי, בכלל.

הרי איך אוכל לשלוט בכל מה שקורה בחיי אם אתן לדברים להתנהל כפי שהם רוצים ולא כפי שפמה רוצה ומחליטה.

ואני לא שוכחת.

הכל מסודר ותוייק בתוך מאגר הזכרון של המוח.

או של הטלפון.

שליטה, אמרנו, לא כן?

אבל את שעון הקיץ לא תייקתי.

לא בראש ולא בטלפון.

ומישהו (מישהו? היי, קוראים לי פמה! ) כבר יאמר שזה פשוט מה שהיה צריך לקרות ושהיקום דאג לי לעוד שעת שינה נחוצה שלא הייתי דואגת לה בעצמי

וגם רמז לתת לעיתים לדברים להתנהל מעצמם ולשחרר מעט שליטה.

ועם תובנות מופלאות כאלו, מי יכול להתווכח?

שבת שלום חברים יקרים, עם עוד שעת אור וזרימה מהנה עם הים, הגלים, או כל דבר אחר שנעים לנו לזרום איתו...

ופתאום, לאחר שאנחנו, דהיינו המחשב הנייד (להלן: הנייד) ואני (להלן: אני) מנהלים זוגיות די הדוקה אך יחד עם זאת לא צפופה מדי כבר כמעט חודש , מת אינטרנט האלחוטי.

כלום.

גורנישט.

נאדה.

סגרתי.

פתחתי.

אין.

שוב סגרתי.

פתחתי.

כלום.

הלכתי למחשב של ג. הבןזוג ובדקתי.

יש.

כמו גדול.

חזרתי לנייד.

כלום.

שום דבר.

עזבתי את זה לבינתיים כי הרי היו לי דברים יותר חשובים כמו למשל לדבר איתה.

ובין לבין אני מציינת את העובדה שאין לי אינטרנט.

בדקת שהכפתור לחוץ על המקום הנכון, שאלה.

אופס...

"הפיאט לא זזה רוורס"

"ניסית להכניס לרוורס?"

"לא"

(הגששים "המוסך")

עכשיו יש. 

אביי געזונט וערב טוב לכולם. 

ריחות פריחת הדרים

וזבל פרות

פרוסים יחדיו על פני שדות עמק הירדן

ושדות עמק יזרעאל

והופכים את הנסיעה בו בשעת לילה

לא מאוחרת מדי,

למשהו שהוא לא מוחשי לגמרי

ולעיתים

סוראליסטי

בעליל.

ואז,

נשפכים בבת אחת לכביש הסרגל המואר

וכאילו חזרנו את

הצווילזציה

לאחר שעות ספורות שהיינו בסוג של

גן עדן

חמים ומלטף.

יום כיף ופינוק בחמת גדר.

גופי רך כאילו לשו אותו במיקסר ענק

ואני מביטה על העולם מתוך עיניים חצי עצומות

משהו שדבק בי מהאוויר והתחושה המתוקה שמקום הזה,

משרה על השוהים בו.

ועכשיו לכי תכיני ארוחת צהריים...

שבת שלום (באיחור קל) חברים יקרים, אתמול התחיל האביב רשמית ולחורף אין שום תרוצים לחזור ולבקר...

כואבות לי הרגליים.

כואבות לי הרגליים.

כואבות לי הרגליים.

מספיק קצר?

וכואב.

וחוץ מזה:

יש לי צעצוע חדש - מחשב נייד  - שהוא שלי ורק שלי ונפתח בטביעת אצבע שזה הכי הכי פרטי, כמובן.

עץ התפוח פורח בפריחה וורודה מטורפת והאחרים מחרים ומחזיקים אחריו.

השמיים משחקים במחבואים בין העננים

ואני הולכת לסיים להכין את החלה המתוקה של יום שישי אחר הצהריים.

והרגליים שלי עדיין כואבות.

אבל יהיה טוב.

כבר טוב.

וקצר.

שבת שלום חברים יקרים, פוסט קצר, חיבוק ארוך...

באמת מה אפשר לומר?

ואפילו אני רחוקה, אידאולוגית, כמזרח ממערב מאלו שנפגעו בפיגוע,

ואפילו אני חושששת שסערת הרגשות שעולה מארוע כזה יכולה להתעל למקומות

לא טובים ולדרכים שלא מועילות לאף אחד.

מה אפשר לומר?

ואפילו שהמילים שהספידו אותם היו רחוקות ממני עד כדי תחושה של שפה זרה.

אבל מה אפשר לומר למול הפנים, השמות , הגילאים

של אנשים שלא היתה שום סיבה שיסיימו את חייהם

כל כך מהר,

כל כך מוקדם

וכל כך ,

כואב...

ובחוץ אביב וחם ונעים ובדיוק מזג האוויר שמעלה חיוך על פני, ולא כך היום,

לא כך.

לא כך כנראה כבר כמה וכמה ימים.

אבל אביב בחוץ, ובארצות רחוקות מאיתנו מרחק קילומטרים רבים הפרח הזה,

פעמונית הגשם מסמל את האביב.

שם, ואצלי בגינה.

שבת שלום חברים יקרים, פשוט שבת שלום...

וכאילו קראו לאל המלחמה

לבוא

ולהופיע

ולהזכיר לנו דברים,

שעוד לא הספקנו לשכוח

וכאילו

לא זכרנו כלל...

מזמן, שנה וחצי לפחות,

אני לא זוכרת מועקה כזאת זורמת בתוכי.