אחרי יותר מ 3 שבועות בלי חופשה בבית, מהם שבועיים אבט"ש (אבטחת ישובים, או דמוי ישובים) בחור במדבר יהודה, בלי להיות בבית ביום העצמאות, עם תיק ענק מלא כולו בכביסה מלוכלכת ומלא מרץ ואופטימיות שרואה רק את חצי הכוס המלאה בכל מה שעובר בתקופה הזאת (כן, אפילו את השמירה על שש משפחות הברסלבים באותו חור במדבר יהודה...).

נתן לי לחבק אותו פעמיים בדיוק, התיישב במטבח בגופיה שפעם היתה לבנה והיום נוטה יותר לכיוון האפור/חום וזלל גלידה ישירות מתוך הקופסא, תוך כדי שהוא גם קורא בעיתון, שואל אותי לדעתי על מכבי אתמול בלילה (נו, שויין...), על סיכויו של שרון לעבור את משאל חברי המפלגה (צמודים עד קלושים), על ההתנתקות עצמה (בעד והלוואי) ועל עוד דברים של אקטואליה ובכלל...

והפעם, הפעם לא היתה לי את השבירה הזאת שיש לי בכל פעם שאני רואה אותו לאחר זמן רב, את התחושה שגל הגעגועים שאני מדחיקה עמוק בפנים בימים שהוא איננו , בא ושוטף אותי בזרם חזק כל כך שאני מזדעזעת ונרעדת...

ואני חושבת שזה לא הגיע הפעם מהלימוד על היכולת שלי לשלוט על הרגשות שבי, לא כדרך שלהמנע  מהן אלא בדרך של לתת להם להיות בתוכי אבל שלא יהיו חזות הכל...(ועל הלימוד הזה, שהוא חדש וטרי טרי אצלי יבוא פוסט נפרד...).

ומכיוון שההסכם שלנו , על התנחלותי בחדרו בימים שהוא איננו כולל פיסקה מפורשת על ההתנתקות שלי משם ברגע שהוא מגיע , אני כותבת את הפוסט הזה במחשב שבחדר העבודה של ג. כשהרי ירושלים ויהודה מציצים מרחוק מתוך אובך/ערפיח של יום אביב חמים ונראים לי רחוקים ובלתי מושגים כמו דברים אחרים בחיי...

ודווקא ביום שישי זה, של שמים כחולים, ענני נוצה רכים ושמש מלטפת הריחוק והידיעה שישנם דברים שתמיד כנראה יהיו בלתי מושגים ולא חווּיים עד תומם, לא מכאיבה לי כל כך...

שבת שלפני הנסיעה של ג. לחו"ל, שבת שלפני מימוש זמני של "פנטזיית הלבד" שלי...

שבת שלום חברים יקרים ...

א. וג. חולים. משהו ויראלי.

 (הגעגוע לג. הבכור שסוגר 23 יום עדיין נעול עמוק בפנים).

עופר כועס עלי (מאהבה) שאני תמיד צריכה למצוא חלק ריק בחצי הכוס המלאה...

דרלינג כתבה פוסט על אושר...

ידיד טוב נתן לי שוב בראש על כך שאני מבינה וקשובה לצרכים של אחרים (אחר, ליתר דיוק) מלבד מאלה שלי...

ושוב, התכנון שלנו להפגש כנראה לא יצא היום לפועל...

הגנות שהקמתי בתת מודע ועמדו איתן במשך שבוע שלם ירדו היום בבת אחת ובעוצמה כזאת שכמעט ושמעתי את קולות נפילת הברזל על הקרקע ועצמתי עת עיני מענן האבק (הדמיוני) שפיזרו בנפילתן...(הן היו עשויות מברזל, כמו סורגים של כלא, ובאמת שאין לי מושג למה דמיינתי אותן הפעם כך...).

שבוע שלם לא בכיתי...

אולי הגיע הזמן להוציא קצת...

עייפות מצטברת מהנסיעה ומיום העצמאות שבו רצתי כמו פורפרה ממקום למקום...

הנפילה הטבעית של ה"אחרי"...

זמן להשתבלל קצת...עד שיעבור...

היו דקות , במהלך כל סוף השבוע הזה, שבהן אמרתי לעצמי: זהו, את זה תנצרי כי זה יזכיר לך בבהירות המרוכזת והמזוקקת ביותר את לונדון בפעם הזאת...

וכשנזכרתי בדקות הללו  שוב , ראיתי שהן כמו נטיפי דקות שיוצרים שרשרת אחת של לונדון בסוף השבוע האחרון...

היו הדקות של קובנט גארדן, די מוקדם בבוקר, עם זמרת האופרה בעלת הקול המדהים שיצא ממנה בלי להתאמץ בכלל, כשהיא שרה אריות פופולריות בקלילות, מפלרטטת עם הקהל ומזכירה לו , ללא שום בושה, לתרום ולקנות את הדיסקים שלה...

היו הדקות של השיט בתמזה לכיוון גריניץ', שיט שעשיתי אותו כבר לא מעט פעמים והפעם, כמו תמיד, שוב הסתכלתי בבתי הזכוכות הגבוהים שיושבים ממש על התמזה, מדמיינת לעצמי איך זה לקום בבוקר, לפתוח את העיניים ולראות אותה מול העיניים...

היו הדקות של מסאג' מרענן ומאושש באמצע השוק של גריניץ' מידיה החזקות והעדינות בעת ובעונה אחת של ססיליה, כשאני שומעת ברקע את המולת השוק הולכת ודועכת תוך כדי שאני שוקעת לדקות של נמנום עמוק ומרענן...

היו הדקות בסוף המחזמר "Jail house Rock" , סיפור קלוש ולא ממש משכנע שמאפשר להשמיע עוד ועוד משירי אלביס פרסלי, אבל בסוף ההצגה, כל השחקנים על הבמה וכל הקהל על הרגליים עומד ורוקד לשרשרת שירי רוק מקפיצים מהתקופה ההיא...

היו הדקות בבורו מרקט, שוק האוכל הגדול והמיוחד באזור Southwak בצד הדרומי של התמזה, עם דוכנים שמשאירים אותך עם פה פעור בכל פעם מחדש, ואכילת פטל שחור ישר מתוך הסלסלה תוך שצריך לזכור ולהזהר שלא תיפול אפילו טיפת מיץ אחת מהשפתיים על הבגד...

הדקות(הרבות מאוד )  בתערוכה על וויויאן ווסטווד  (מומלץ להציץ גם לשונאי קישורים) במוזאון וויקטוריה ואלברט (שהוא בעיקרו מוזאון של אוספים ששדדו הבריטים מארצות האמפריה שלהם - סורי דרלינג  - אבל תמיד יש להם איזו תערוכה ששווה שם את כל הביקור) , האישה שהביאה לעולם, בשנות השבעים, את הפלטפורמות שבנות ישראל מקפידות ללכת עליהן עד היום, וכשהיא מסתכלת על בד היא רואה שם הרבה דברים חוץ ממשהו שאפשר ללבוש אותו...

והיו הדקות שהייתי לבד. ולשמחתי, לא מעט כאלה...

הפחדים שלי היו משוללי בסיס. כולנו אנשים בוגרים עם תחומי עניין שונים ואין שום טעם לבזבז זמן כשכל אחד רוצה לראות גם דברים אחרים, כך שיצא, באופן הכי טבעי שמספר שעות במשך כל יום נפרדנו והייתי לבדי.

ויכולתי להכנס לחנויות שאני אוהבת, ולשרוץ שם כשאני בודקת כל קרם (Boots), כל סבון )LUSH) וכל דיסק (טוב, כמעט כל דיסק...) (HMV), סתם ללכת וללכת ברחובות של לונדון, בקצב שלי, מלקקת גלידה,  ויכולה לחפש , ביום הראשון  די באמוק אני מודה (), קפה אינטרנט, לשבת עם עוד אנשים רבים מכל מיני מקומות בעולם, להתחבר ולהרגיש מיד בבית, עם האנשים שאוהבים ומתגעגעים אליך ולרצות פשוט לחבק את כולם ולקחת אותם איתך לשם... (בימים האחרים, נכנסתי רק אם במקרה ראיתי קפה אינטרנט, והפלא ופלא, ראיתי כל הזמן...) ולהרגיש עד כמה העולם הוא באמת כפר קטן...

והיו...

המלון שלנו, שהיה (די על הפנים יש לציין  ) ושכן בבית בסגנון של תחילת המאה ה 20 והזכיר לי, כל פעם שעליתי וירדתי במדרגות התלולות והצרות שאני כנראה בצד של "המשרתים" ולא של "האדונים" , הארוחה במסעדת בלגו סנטראאל בקובנט גארדן, טרנדית לגמרי גם שנים הרבה אחרי שנפתחה, מלאה ותוססת, מרתף שאליו מגיעים במעלית תעשייתית, ישיבה בשורות של ספסלים ושולחנות, מלצרים לבושים כמו נזירים, בירות בלגיות מעולות, אוכל בלגי מצויין (מולים וקינוחים שבא לבכות מהם) והאחראי בשרותים שמלהטט ללקוחות עם הסבון ומגבות הנייר (ועושה קופה יפה מאוד עם טיפים נדיבים של פאונד אחד לפחות מכל משתמש...)

כנראה שבכל זאת התבגרתי קצת, כי זאת היתה הפעם הראשונה בביקורי בלונדון שלא קניתי דבר וחצי דבר בחנות של מוזאון התחבורה של לונדון , וכנראה שעדיין בכל זאת לא ממש התבגרתי כי בכל פעם שירדנו לתחתית ומרגישה את משב הרוח שהרכבת מכניסה לתוך המנהרה כשהיא מתקרבת ורואה את האור מרחוק, הייתי מתרגשת בכל פעם מחדש...

והכל נעשה בנחת, בלי לחץ, בהכי "איזי" שאפשר, ועם הרבה צחוק...

וזה היה לי בדיוק בזמן, והיה בדיוק כמה שהייתי צריכה, לא קצר מדי ולא ארוך מדי...ויכולתי להינות מהכל בהנאה הכי גדולה והכי מושלמת...

והתגעגעתי אליכם חברים יקרים, והתגעגעתי אליו, אל יוני , געגוע של הנאה, געגוע של ליטוף בלב, געגוע של "עוד מעט"...

והיה טוב לחזור...

ובפעם הבאה, שמישהו ישמע אותי אומרת על הרציף בתחנת רכבת, שהמעלית הגיעה, שידע ששוב השתכרתי מבקבוק של סיידר אלכוהולי 7.5%....

שנת 1984.

אפריל.

בדיוק לפני 20 שנה.

השמות רצים על המסך...

אחד אחר השני...

הימים הקשים של מלחמת לבנון...

הבוץ הלבנוני בשיאו...

עוד ועוד שמות, לפעמים מישהו מוכר יותר, נזכרים  בארוע , נזכרים באנשים...

סער ראובן

הרולד מיכאל

מולכו יצחק

פרג אורי...

והרשימה ממשיכה...והשמות רצים, כמו טיפות של גשם על המסך עם פרח הציפורן האדום שבצידו...

והשירים האלה, שהם שירי יום זיכרון למרות שלא תמיד נכתבו כך...

מסורי רונן

נמיר יגאל

שכטר אברהם

גביש אסף

אלמונים לי.

לגמרי לא אלמונים לאוהבים אותם...

ואני זוכרת את רמי פסח המורה הראשון שלי לנהיגה, שיצא עם הפלוגה שלו, למרות שכבר היה לאחר גיל המילואים, למלחמת לבנון ולא חזר משם...

וגם את האחרים...

והבית החל למעשה עוד בגאטוויק, בצ'ק אין שבו היינו צריכים לפתוח את המזוודות מול איש הבטחון, למרות  שמהרגע שארזנו אותן שוב, הן לא משנו מעיננו, אבל בגאטוויק אין רנטגן ולכן כל אחד חייב לפתוח את מזוודתו קבל עם ואיש בטחון ועם כל אי הנוחות שבדבר, די הבנו את המצב ורק  שמחנו לנו בשקט שבאנו ממש בסוף וכך לא היינו צריכים להמתין ולהציץ בתכולת המזוודות של הנוסעים שהגיעו לפנינו...

והבית היה גם במטוס, שהיה מלא בישראלים שחזרו מסוף שבוע ארוך/קצר בלונדון, וגם הפעם היה די מלא בילדים מלאי מרץ שרק לאחר ארוחת הערב נפלו פתאום לתוך שינה עמוקה כאילו מישהו הוציא את האוויר מתוכם בבת אחת...

והבית היתה ההודעה של הדייל הראשי שעקב יום הזיכרון, שנכנס בארץ שעתיים לפני שהמראנו, לא יוקרן הפעם סרט בטיסה...

יום הזיכרון.

זה הבית...

שמחה לחזור הביתה חברים יקרים...ועל החוויות, לאחר יום הזיכרון...

לילה (בוקר) טוב...

lovely day, blue sky, warm sun, couple of hours in Greenwich, the small market and back to London...this time by train...

and than agin...

walking, watching, buying, laughing, having a great time...

in the words of LUBA:

KASHE, KASHE...

one more day...:))

hugs from London...

Pema

)sorry about my rusty english darling...)

"חוץ לארץ" היה עבורי במשך שנים רבות משהו קסום ובלתי מושג ...

בפעם הראשונה נסעתי לחו"ל  בגיל 7, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נסיעה לרומניה שכללה שיט באוניית נוסעים מחיפה ליוון ומשם ברכבת, דרך בולגריה, לרומניה (ושם כנראה התחילה האהבה הגדולה שלי לרכבות).

שנתיים לאחר מכן, טסנו אחותי ואני לבד (!) לרומניה כשהורי מצטרפים אלינו לאחר חודשיים בהם חרשו את אירופה.

הפעם הבאה שיצאתי את גבולות המדינה היתה לפני 10 שנים, באמצע שנות השלושים שלי, (לאחר שהורי לא נאלצו לקיים את ההבטחה שניתה לי בכל תחילת שנת לימודים שאם אסיים אותה ללא מבחני מעבר בקיץ, ניסע לחו"ל - מבחן קבוע במתמטיקה, ומבחנים מתחלפים באנגלית ופיסיקה, ולא, החופש הגדול לא נוצל ללימוד החומר הנדרש...), הביקור הראשון שלי בלונדון , יחד עם חברה , טיול שבו התאהבתי עד כלות בעיר הזאת שהפכה עם השנים והביקורים הרבים, לבית שני עבורי...

בבית הורי טיול לחו"ל היה פרוייקט רציני , שנעשה בכובד ראש, בבתחקיר מעמיק וארגון רציני ומדוקדק עד לפרטי פרטים במשך שבועות רבים (ואני מדברת על התקופה של לפני האינטרנט).

וכך נבנתה בתוכי ההכרה ששם, מעבר לגבול, יש משהו מרגש, קסום ומיוחד שלוקח אותנו מהשגרה לתקופה ארוכה מאוד (לפחות חודש בשנה ),  ששם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמרי , ישנם נופים מרתקים, אנשים מעניינים ובכלל, סוג של פארק שעשועים ענק שרק מחכה שנעלה על המתקנים שבו ונהנה מכל רגע...

כך היה גם אצלי...

כל נסיעה לחו"ל היתה מלווה בארגון זמן רב מראש, תכנון מדוקדק של המסלול (אפילו בקפיצה קטנה של סוף שבוע), בהתרגשות שהלכה ונבנתה ככל שהתקרב מועד הנסיעה עד לסוג של "היי" וכמובן עם הנפילה הצפויה לאחר החזרה הביתה, לשיגרה , למועקה...

נסיעה לחו"ל  היתה בריחה עבורי ולרוב הנפילה אחריה היתה כל כך קשה ועמוקה שלעיתים הייתי חושבת לעצמי מדוע בכלל טרחתי...

הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו השתנה גם כאן, היתה בנסיעה הקודמת ללונדון. 

ההתרגשות היתה מתונה יותר , ללא תחושה שזה איזשהו שיא בחיי שהכל מכוון אליו .

אולי כי חיי הרגילים החלו להיות סוערים, מעניינים ומרתקים , אולי כי החוסר שבתוכי החל להתמלא מדברים אחרים, אולי כי זאת כבר לא היתה בריחה...

התחושה הזאת נשארה לאורך כל הזמן, גם כשיצאתי לחופשה בארץ, שנסעתי למקומות אחרים בארץ, והיא קיימת גם היום, 8 שעות לפני ההמראה ללונדון...

אני נוסעת בתחושות מעורבות...

מצד אחד , לונדון זאת לונדון {אהבה} ... (לא, אני לא איריס , אבל הייתי חייבת..) מצד שני, ארבעה ימים בשהייה צפופה עם ג. ועם זוג החברים הטובים שלנו, הם היום משהו שקצת מפחיד אותי...

גם שם, אני צריכה את הלבד שלי, ושם , באופן פרדוקסלי אולי, קשה יותר להשיגו...

ומצד שלישי, ישנה כמובן גם הפרידה מיוני...

אבל לונדון תמיד מחכה לי, עם הריח האופייני של עשן, בייקון מטוגן ואוויר פריך של ערפל וגשם זרזיפי, שמכה בי בכל פעם שאני נושמת אותו בפעם הראשונה ומחדש ואומר לי: הגעת הביתה...

אין לי שום תוכנית הפעם.

רק ללכת לאן שרגלי ישאו אותי ולהיות שם...כמה שאפשר יותר...

להתראות חברים יקרים, אני אהיה כאן ביום שני לפנות בוקר...

אני יודעת בדיוק מתי הוא רוצה את זה...

יש לו את המבט הזה בעיניים , שיודע בדיוק מה הוא רוצה, מה גורם לו להנאה הכל כך גדולה והציפיה לקבל בדיוק את זה...

נותן לידיים שלי לגעת בדיוק במקומות שמוציאים ממנו את הקולות שאני כל כך אוהבת לשמוע, קולות היכולת המושלמת להתענג

על ההווה, על הקיים באופן המוחלט ביותר...

כאילו אין דבר אחר ,באותו הרגע ,בכל העולם כולו, קיים בשבילו...

אוהבת לראות אותו כך, מתמכר, מתמסר בשלמות, מאבד/לא מאבד שליטה על עצמו, חלק אחד ממנו תמיד נמצא בשליטה, תמיד מקשיב מה קורה מסביב...

אוהבת להרגיש את הצורך שלו במגע שלי, בתחושה שהידיים שלי נותנות לו...

זורם עם המגע , מתאים את עצמו לאצבעותי, ובה בעת מראה לי כל פעם היכן המקומות שאני אולי מפספסת או שלא נתתי להם את תשומת הלב המתאימה לדעתו...

דקות של שקט, דקות של הנאה הדדית...

וכשמיצה את מלוא ההנאה והתענוג, הוא מתמתח, מניף את זנבו למעלה והולך לצוד זבובים...

החתול, בטח החתול, מה חשבתם, ראשים כחולים שכמוכם...

אני לא יכולה להיות כאן ב 100% אמרתי בשלב מסויים של הפגישה אתמול עם ע. היועץ, לאחר שג. פרס את התחושה שלו, שדווקא בשבועות האלה, שבהם נאבק בכוחות חיצוניים שאיימו  לקחת ממנו דברים שבנה במשך שנים ארוכות, דווקא בשבועות האלה, הרגיש לבד בתוך הקשר הזוגי שלנו, כי לא הייתי שם איתו ובשבילו ב 100% , לא הייתי שם כל כולי...

ואני לא יכולה עכשיו להיות 100% בשום דבר...הוצאתי מתוכי את המילים שחתכו בסכין חדה את האוויר הסמיך בחדר , אני לא יכולה להיות ב 100% בשום דבר ולפעמים, אפילו לעצמי, אני לא יכולה...

כי בעבר, הייתי כל כולי , בכל דבר...

בבית ההורים וגם כשיצאתי ממנו , כחברה שלו (של ג.), בבית שהקמתי, בשנים שהייתי לבד, עם הילדים, עם חברים...

ללא גבולות כמעט...ללא גבולות...

כך נדרש ממני, כך ציפו, כך חונכתי, כך הבנתי...

וגם רציתי.

כי הרגשתי שאני מקבלת לא פחות משאני נותנת...

אבל בשנה האחרונה, בתקופה האחרונה במיוחד, היכולת שלי להיות בתוך הדברים ב 100% פחותה במידה מסויימת...כאילו אני מציבה סוג של גבול , פנימי, לעצמי ולעיתים אפילו לא מודעת לו...

וכן, אני יודעת שהקשר עם יוני לוקח ממני לא מעט אנרגיות , ובה בעת, אני מוצאת בי מאגרים של אנרגיות שלעיתים מפליאים אותי  עד כמה גדולים ועמוקים הם...

אני לא יכולה לתת עכשיו 100% , אמרתי לג. אתמול בפגישה, אבל קח את החלק שאני כן נותנת, כי שם אני נמצאת כל כולי במעורבות מלאה...

אחרי הרבה מאוד שנים, אני מניחה גבולות...

ועכשיו נותר לבדוק האם גם את זה המערכת הזוגית שלנו יכולה לשאת...

ובפגישה אתמול היו לעיתים דקות ארוכות בהן הלכנו לאורך צוק כשמתחתנו נפערת , שחורה ומאיימת, תהום שחיכתה לבלוע אותנו אם נמעד וניפול...

ועל הקצה הרגשתי אתמול גם בתוכי, כשימים רבים של תנודות רגשיות ומחסור מתגבר בשעות שינה תבעו בסופו של דבר את מחירם  בתשישות פיסית ונפשית...

מאוששת, מלאת מרץ ואנרגיות קמתי הבוקר לאחר שנת לילה ארוכה ועמוקה ...

אני יכולה לשים גבול גם לעצמי...

אני לא יודעת מתי זה תחיל, הרצון לדעת מה היה שם, הרצון להבין איך זה היה יכול לקרות. איך עם שלם , מהתרבותיים שישנם, הפך למכונה רצחנית...

יחסית ליהודים בארצות אחרות באירופה, ליהודי רומניה היה מזל. לא שהחיים שם היו סוגים בשושנים, אבל ההצטרפות שלה למדינות "הציר" מענו, לפחות בהתחלה את כניסת הנאצים למדינה והשאירו את העבודה לפשיסטים המקומיים , שהיו פחות חדורי תודעת החריצות הגרמנית הידועה.
המשפחה שלי לא נפגעה. לא היו במחנות ריכוז, לא מפוגרומים.
אבא שלי נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבור לבית הספר היהודי ולמעט עבודות כפייה בטיאטוא רחובות, החיים נמשכו פחות או יותר באופן רגיל, עד כמה שאפשר לדבר על רגיל בזמן מלחמה.
כך היה גם אצל אמא שלי.
היו לי סבים וסבתות. לא שמעתי ולא גדלתי על סיפורים משם....

אז מהיכן זה בא?

אולי מהדבר הזה, שראיתי יום אחד, רשום על היד של בעלה של דודתי ושאלתי את אמא שלי בתמהון: מה זה?
ש...ש...היא אמרה לי, הוא היה בשואה, הוא היה באושוויץ...
זה היה מין סוד כזה, שלא מדברים עליו, והוא הופך לגדול ועצום.
אז אולי שם זה החל, או בגלל יום שואה זה או אחר , אבל מצאתי את עצמי בגיל צעיר יחסית, תחילת שנות העשרה , מתחילה לקרוא כל דבר שכתוב בעברית על נושא השואה, ואחר כך, על הנאצים ועל מלחמת העולם השניה.
לפעמים היו תקופות שלא קראתי שום דבר חוץ מזה.
קראתי ספרי הסטוריה, רומנים, יומנים...
קראתי ספרים שהיו קשים ומסובכים מדי עבור נערה צעירה, קראתי ספרים שאסור היה לתת לי לקרוא ("בית הבובות" של ק. צטניק...) וגרמו לי לחלומות זוועה בלילות...
לפעמים התאורים בספרים, ביומנים לא היו כל כך קשים, ולפעמים זה היה אפילו נראה קצת כייפי...קשה, אבל לא נורא...והייתי מדמיינת לעצמי איך הייתי מתנהגת אם הייתי חיה אז, שם...?

ניסיתי להבין את האנשים. ניסיתי להבין איך נאחזו בחיים בכל הכח, קמו בבוקר, הלכו לעבודה, , המשיכו להנשא ולהקים משפחות, ניסו לשמוח, עשו כל דבר שנתן תחושה של נורמליות במקום הכי לא נורמלי על פני האדמה.
ב"פלנטה האחרת".

ניסיתי להבין את אלה ששתקו, ניסיתי להבין את אלה שחשבו שעל ידי שיתוף פעולה מסויים עם הנאצים יוכלו להציל כמה שיותר אנשים, ניסיתי להבין את אלה שהחליטו להאבק ללא שום סיכוי אמיתי...

ראיתי גם סרטים. כל יום שואה, הייתי יורדת לשכנים (לא היתה לנו טלוויזיה) וצופה ערב שלם בתוכניות. בולעת בעיניים את התמונות.
מנסה להבין.
מנסה להרגיש...
לא הצלחתי לגמרי. אני לא חושבת שאפשר באמת להבין אם לא היית שם.

אני חושבת שהבנתי איך עם יכול להפוך די בקלות ובמהירות למכונת מוות. עם מנהיג מסוג מסויים, בעיתוי מסויים, שיטת שלטון מתאימה ושטיפת מוח מאסיבית.
זה כל מה שצריך.
וזו צריכה להיות האזהרה שלנו, גם לעצמנו....

***********************

עברו שנים.
יום קיץ בהיר וחמים. אני מסתכלת על הבן הבכור שלי, ששוכב ערום ומצחקק על השידה, מחכה שאחליף לו חיתול.
ופתאום, כמו ברק, הייתי שם...בגטו, או במחנה, מנסה לשרוד, מנסה לשמור את הילד שלי בחיים...
זה היה כל כך מוחשי, זה היה כל כך חד, כל כך ברור...
ואז ידעתי.
אני חייבת לתפוס מרחק מהשואה...כשיש לנו ילדים, הדברים נראים אחרת. מפחידים הרבה יותר.
ומאז אני צופה מרחוק.

יום אחד אסע לראות את המחנות, עם ג. בעלי, שנוסע כל שנה מטעם העבודה (לא הוא לא מורה...), פוחדת מזה נורא, אבל רוצה ויודעת שחייבת...

*********************************************************************************

הפסט הזה פורסם ככתבו וכלשונו ביום השואה בדיוק לפני שנה, והרלוונטיות שלו מוחלטת עבורי גם היום...

ואני שואלת את עצמי בכל שנה, כיצד אפשר היה לחיות "שם" ולרצות להשאר בחיים...

האדם הוא יצור סתגלן.

לאחר תקופת זמן הוא מסתגל לכל מצב שנמצא בו ואפילו הנורא ביותר, תוך כדי שהוא בוחר,  מחליט, מה הדרך שלו להתמודדות, להשרדות.

הומור עצמי כסוג של והגנה הוא אחת הדרכים הבריאות להתמודדות עם המצב.

היכולת של אנשים לקחת מצבים שבלתי יאמנו ולהפוך אותם להכי בנאליים, גרוטסקיים ויומיומיים ,ועל ידי כך להפחית מעוצמתם באופן סובייקטיבי, עזרה להם לחיות      ולשרוד את האבסורד המזוויע של היומיום במחנות ובגטאות.

כנראה שרק 60 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה אפשר היה לגעת בדרך ההתמודדות הפחות הרואית, לכאורה, של החיים ב"פלנטה האחרת"...

(מבוסס על התיזה  לדוקטורט של חיה אוסטרובר)