כשאני עומדת במרפסת ומביטה במניפת זיקוקי די נור

שנפרשת למול עיני מכל ערי האזור

אני יודעת שזה לא מובן מאליו , היכולת והזכות

הזאת לחגוג פעם בשנה

עצמאות,

על כל מה שמקופל

במילה הזאת

עבור כל אחד ואחד מאתנו

ועבורנו

כגוף אחד.

חג שמח חברים יקרים, ומזל טוב לנו, הופ הופ טרללה, גדלנו בשנה...

אני לא יכולה להבין אותו.

אני שמחה שאני לא יכולה כי ברגע שאוכל סימן שהוא חלק ממני.

ואני חלק ממנו.

אני לא מבינה את הכאב הספציפי של האובדן הזה.

אני מבינה כאב של אובדן אבל , אחר.

ואובדן הוא אובדן ובכל זאת...

אני לא מבינה את הכאב הזה

ואולי בגלל זה אני מוצאת את עצמי בוכה יותר ויותר

למול הסיפורים,

המילים,

התמונות.

אני לא מבינה את הכאב הזה

אבל אני יכולה

לנסות ולשלוח מתוך הדמעות

יד

נוגעת המנסה לנחם

את הכואב...

בלכלוך. *

בהתפלשות הזאת בתוך לכלוך שמתפזר באוויר וחודר לכל פינה בבית וגם לכל תא בגוף

עד כדי שמרוב אבק , ולכלוך, אין כמעט הבדל.

יש משהו משחרר כי מוותרים על שליטה שנקיון דורש מעצם היותו דבר שאינו נמצא באופן טבעי

וצריך להגיע אליו בכל פעם מחדש.

יש משהו משחרר בוויתור על שליטה ולתת לעצמך לזרום עם הדברים ועם הימים עד

ששיפוץ האמבטיה של הילדים

יסתיים

סוף סוף

תודה

לאל.

היום.

ואחר כך, מחכה לנו יום השישי, כולו, עד הלילה כדי לנקות כל גרגיר אבק

ולחזור ולהיות,

בשליטה...

(והעוזרת תגיע פעמיים בתחילת השבוע הבא, תודה לאל וגם לה...).

שבת שלום חברים יקרים, עם שליטה או בזרימה...

(*הזכירה לי גמאמא)

חוזרת הביתה ברגל מהעבודה.

סגרנו מוקדם בגלל ערב יום השואה והגבורה

עדיין מספיק אור בחוץ כדי להציץ בחלונות של הבתים

ולראות את האנשים מתארגנים לארוחת ערב,

חושבת על הא ועל דא

על מה לאכול הערב,

האם לראות את "הזייפנים" או את הסרט על " ילדי טהרן",

ילדה שואלת אותי מה השעה,

מספיקה לתפוס את הירוק ברמזור,

מגיעה הביתה.

סוף יום.

הבנאליה של היוםיום,

של החיים,

למול הבנאליה של האין.

חיים.

חשבתי שעץ התפוחים מת.

התייבש לו בשרב הקשה שהיה השבוע

כמו שהרגשתי אני שהאנרגיות שלי מתפוגגות להן בתוך החום הגדול.

אבל הבוקר ראיתי

פתאום עלים ירוקים יוצאים מתוך הגזע החום

והבנתי שהמים שג. הבןזוג השקה אותו

נתנו לו בדיוק את הכוחות לא לוותר

ולחזור לעצמו,

לחזור לחיים.

לפעמים צריך כל כך מעט שהוא כל כך הרבה...

שבת שלום חברים יקרים, עם שמש , פרחים וכוחות מחודשים...

לקחתי לעצמי אתמול לא לעשות דבר שהוא שונה מקריאת עיתונים

וצפייה בטלווזיה

ואת אותה החירות לקח כנראה כאב הראש שלי שהחליט

שזה זמן מצויין לבוא ולהתנחל בי מהבוקר ועד שהלכתי לישון תוך שהוא לאט לאט

מוציא ממני את הכל האנרגיות שלי ומשאיר אותי די מעוכה.

נכון, יכולתי לקחת כדור נגד כאב ראש ואני לא מוצאת שום סיבה הגיונית שלא עשיתי זאת

מעבר לעצלנות המוחלטת שפשתה בי שאפילו עלייה לחדר השינה נראתה לי כנראה משהו שהוא

סוג של עבודה נוגדת חירות בעליל.

בסוף לקחתי את הכדור והכאב התפוגג לו יחד עם השינה ובכל זאת קמתי

הבוקר בתחושה של כמו "הליכה על קליפות ביצים" ואני לוקחת את היום לאט.

עוגת שמרים נאפת בתנור (כן, אני יודעת, זה לא כשר פסח. גם לא שינקן עם חמאה על מצה אבל זה טעים ),

הריח ממלא את הבית ומין שלווה בפנים וגם בחוץ כמו מכינה את המקום לקראת השבת שהיא גם חג.

היה ליל סדר מקסים, שלושתנו יחד והחתולים ורק הגעגוע לג. הבכור שבמילואים בצפון יחד עם הגעגוע לאלה

שנמצאים הרבה הרבה יותר רחוק ובלתי מושגים קצת צבט בפנים...

שבת שלום חברים יקרים, האביב כבר כאן וזה ממש רישמי...

היא לאו דווקא בדברים הגדולים.

במלחמות גדולות

מאבקים קשים

ותוצאות ברורות ונראות לעין.

חירות

היא לפעמים הדברים הקטנים,

הפנימיים ביותר.

ההבנה האחרת של הדברים.

המבט השונה.

שבירה של תבנית חונקת ומכאיבה,

בנייה של משהו חדש.

לא לקחת אלי דברים שאני לא אמורה לקחת,

ולשחרר לשלום את מי שהגיע זמנו ללכת.

ולדעת שישנם עוד הרבה מקומות

להגיע בהם לתחושה של

חירות...

ומכיוון שכשרות אינה ברכה נותר לי, חברים יקרים, לאחל חג מלא בשמחה...

מגיעה קדחת החג.

אותה התחושה שמשהו בקנה מידה עצום עומד להתרחש והוא כולל בעיקר,

אירוח בני משפחה,

קניית מתנות

ואוכל,

המון המון המון אוכל.

ומצות.

ובתוך כל זה, אני עומדת השנה שקטה מאוד, כי השנה, בגלל עיסוקים אחרים של אחותי ובגלל  ,שג. הבכור במילאים

אנחנו חוגגים בקטן.

מאוד מאוד בקטן.

שלושה אנשים יחגגו סדר כהלכתו (עד לאוכל כמובן):

ג. הבןזוג,

א. הצעיר

ואני.

והחתולים , כמובן.

ואני שמחה על כך כי במידה מסויימת ביקשתי לי את זה בפעמים האחרונות.

את השקט והנינוחות והנסיון לראות אם אפשר לשמוח ולחגוג במסגרת של המשפחה הבסיסית ביותר,

כי הרי השמחה והחגיגה אמורה לבוא מתוכנו ולא לפי כמות האנשים הסובבים אותנו, לא כן?

עכשיו רק נשאר ללמד את ג'ויה , הצעירה מבין כולנו , את הקושיות, מישהו יודע איך שרים את זה בחתולית...?

שבת שלום חברים יקרים, עם ההכנות קדחתניות או נינוחות איטית...