(שש וחצי, אם לדייק)
הסתובב לו מייל ברשת שנקרא "אנשים שבאים מתוך סיבה" או משהו כזה
ושם מדברים על אנשים שנכנסים לחיינו למטרה מסויימת ולאחר תקופת זמן
הם נעלמים.
נאמר שם שלרוב, ובעצם תמיד, אנחנו לא מודעים לתפקיד של האנשים הללו בחיינו,
תפקיד של לימוד משהו ספצפי כזה או אחר ובמידה מסויימת לנו יש תפקיד בחייהם ותמיד
נגזר שהאנשים הללו ילכו מאיתנו לאחר סיום התפקיד.
לא יכולתי לקבל זאת.
בתוכי התנגדתי לכתוב בכל הכח.
זאת היתה תקופה שבה כל כך הרבה דברים התרחשו בחיי וכולם היו קשורים לאנשים
חדשים שהכרתי ולא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהו מהם לא ישאר ולא יהיה לו
חלק בחיי ולהפך, עד לסוף הדורות.
עברו ימים וגם שנים ולמדתי דבר אחד או שניים ופתאום שמתי לב שהדברים שנכתבו במייל ההוא
מתקיימים להם אחד לאחד.
והבנתי.
שאכן כך .
אנחנו נמצאים כאן לסיבה מסויימת.
היא לא תמיד נשארת אותו הדבר ויש לה חיים משלה ודינמיקה משתנה וכך גם האנשים שבחיינו.
כמו בריקוד אינסופי הם באים והולכים , נוגעים בחיי ואני בשלהם.
חלקם נשארים,
חלקם
ממשיכים הלאה.
לעיתים זה כואב ולעיתים זה טבעי ואז הכאב פחות וכמעט לא קיים.
אבל מכולם,
מכל אחד ואחד מהם
אני רוצה להאמין שלמדתי משהו
ואלמד
בעתיד,
כי מבחינתי, זה לב העניין וזה הדבר שאני אוהבת
ושמחה
באנשים.
שבת שלום חברים יקרים, עם עצמכם או מוקפים אנשים ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) ותעודת הוראה.
