כששחררת אותו,

שחררת גם את עצמך

והמשכת לצעוד בדרך שלך,

דרך שהיא

רוויית שמחות ואכזבות,

הנאות וכאבים.

כששחררת אותו,

שחררת גם את עצמך,

מחלומות, מתקוות, מציפיות,

מפנטזיות.

את מתבגרת, ילדתי,

וזה לטוב ולרע,

וההתבגרות אומרת,

גם,

לדעת לוותר…

בעוגת הטעמים

שלא ויתרת עליה

לטובת עוגיית השוקולדצ'יפ

יש גם ג'ינג'ר לצד הדובדבן,

יש גם בצל מדמיע, ליד הקצפת.

יש מר, יש מתוק,

יש חריף, יש מלוח.

יש אפילו, מדי פעם- אין

תפלות וחוסר טעם.

מי שבוחר בעוגיה,

מפסיד את כל שאר הטעמים,

לטוב ולרע.

בעיקר לטוב.

אני שמחה שלא ויתרת

על העוגה

וגם אם כרגע פחות טוב לך,

מחר יהיה יום חדש. 

כמו שדורותי אמרה-

בכל פרידה יש מוות קטן.

ואני הוספתי-

בכל מוות קטן יש לידה מחודשת.

אוהבת.

תהיי חזקה,  וזה אומר שמותר לך, גם, להיות חלשה.

(המשפט האחרון לא שלי, אלא של רון אדלר).

צמח בר.

נחש צינור ההשקייה קיבל לפתע חיים משלו והחל להתפתל לכל עבר, מתיז מים ומותיר אותי  מנסה לתפוס אותו מחדש, ספוגת מים ורטובה עד לשד עצמותי...

יום שישי.

צהריים.

את הבוקר התחלתי בחדר כושר בנסיון לתעל את האנרגיות שאני יוצאת איתן משם למשהו מועיל (גיליתי שקרבות טאקוואנדו יכולים לשעמם עד מוות, מצד שני, צפייה בחותרים שריריים ובנויים לתלפיות גורמת לצעידה מהירה יותר על ההליכון...), ואכן, לאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה שמול הבית (בורקס זה פחמימות נכון? ופחמימות לאחר מכון כושר הולכות ישר לשרירים, כך אמרו לי...ואם לא, נפתח להם חשבון איתי...) עליתי הבית מלאת מרץ להשקות את האדניות במרפסת, שבקיץ צריכות זריקת חיזוק להשקייה הממוחשבת (הפטוניות פשוט מטריפות עכשיו, בשפע הצבעים שלהן) ולתת לבית צורה מתקבלת על הדעת לקראת סוף השבוע.

אבל הקרב הפתאומי עם צינור ההשקייה עצמאי היה כנראה טריגר לתחושת העייפות הפנימית שאפפה אותי פתאום ולחוסר הסבלנות וקוצר הרוח שעניתי לג. כשהתקשר אלי לומר לי משהו תמים לגמרי...

הוא נעלב, ואני התחפרתי בתוך הכעס שלי...

זה היה שבוע שהייתי בו חלשה.

זה היה שבוע שהייתי בו חזקה.

מישהו אמר לי שהשבוע הזה נותן אפשרות ,  לי וליוני, לבחון את הקשר ביננו, את חוזקו ואת היכולת שלו לעמוד בפרידות כאלה.

בהתנשאות מסויימת עניתי לו שאין לנו צורך לבחון את זה כי כבר עברנו ימים קשים לא פחות בתקופה הארוכה שאנחנו ביחד.

היום אני כבר לא בטוחה כל כך בתשובה שלי...

מחר נוסעים שוב לסוף העולם, שמאלה.

ג. הבכור התנדב להשאר שבת.

איך גידלת כך את הבן שלך, אמרה לי בת דודתי אתמול, כשישבנו לשיחה ארוכה, כפי שמעולם לא עשינו, בארקפה בקניון רמת אביב (לא, לא שתינו עם הזרת למעלה, אנחנו מהפרובינציה...).

בלי שום כוונה...ממש בטעות...

חשבתי שיום השישי הזה יהיה רגוע יותר.

התבדתי.

אבל כמו שגו'רג' ב"סיינפלד" אומר: זה לא הוא, זאת אני...

שבת שלום חברים יקרים, אני ארגע בסופו של דבר...

****************************

עדכון 19.15

אחרי שנת צהריים קצרה אך מרוכזת ועמוקה, קמתי כחדשה...

מעניין איך שהדינמיקה בתוכי, בגופי משתנה עם השנים.

כשהייתי צעירה , מאוד צעירה, אם הייתי ישנה בצהריים הייתי קמה הפוכה לגמרי והיה עדיף לשמור מרחק ממני.

ככל שבגרתי, ולאחר שהילדים נולדו , שנת צהריים ארוכה בשישי הפכה לצורך עמוק , אפשר לומר, סוג של בריחה...

ואחר כך, כשהחל התהליך בתוכי, שוב לא הייתי זקוקה לה כלל.

בחצי שנה אחרונה חזר בי הצורך לשינה של יום שישי אחר הצהריים, אבל הפעם היא קצרה יותר, לפעמים מספיקה לי אפילו חצי שעה להטעין את עצמי באנרגיות ולהרגיש אדם חדש...

הוא, ישראלי מבטן ומלידה, עם טאצ' של אנגלוסקסיות מארץ רחוקה.

היא, הכי english rose שאפשר לדמיין, בהירה ובלונדינית עד כדי לובן כמעט, עם עדינות שברירית של בובת חרסינה.

הם נפגשו בצפון היבשת האמריקאית ומאז, ארבע שנים, הם יחד.

היא באה איתו לכאן, בימים הראשונים והקשים של האיתיפאדה הזאת, למקום  שהוא הכי רחוק מהכפר שלה בשדותיה המוריקים של אנגליה ועבר את הקשים בפיגועים שבשנים האחרונות.

למדה עברית, השתלבה בחייו , במשפחתו, בחבריו שהולכים איתו שנים רבות, מבית הספר ומהצבא ולפי החיבוקים והנשיקות שהלכו שם, אפשר היה לחשוב שהיא חלבה איתם את הפָרות ברפת והשתתפה בסיורי בט"ש לאורך השרות הצבאי בנח"ל...

ואתמול, לאחר השקיעה , למול הרי יהודה (וחומת "עוטף ירושלים" שפוצעת את הנוף בבטון האפור שלה [רגע נדיר של אקטואליה אצל פמה ]) תחת חופת משי לבנה , הם סגרו את הקשר שהחל אז...

חתונה אזרחית, שנוהלה בעברית ובאנגלית עם תמהיל  אנשים  ממקומות , שפות, תרבויות ואמונות שונות, שהרגישו הכי נכון והכי נעים שיכול להיות.

וכשהסתכלתי עליהם מתחת לחופה, מחליפים את המילים שקושרות בין אוהבים מאז ומתמיד, וקולם נחנק מהתרגשות, הרגשתי איך האופטימיות אופפת אותי...

מסיבת החתונה של הבן של גיסתי.

וחוץ מזה היה שם נוף עוצר נשימה, כלה יפיפיה בשמלת משי פראי (שנתפרה ע"י אמא שלה -  ופשוט רציתי לתלוש אותה מעל גופה...), אורחת בשמלה אדומה סקסית (גי'זס, קר שם, בעיר הקודש, בערב), אוכל טעים להפליא ( חלבי, מטעמי כשרות חלקו הצדדי של החתן - זה מסובך, אל תשאלו ), מוסיקה טובה  ולמרות שלא הכרנו כמעט אף אחד מעבר למשפחה הקרובה הרגשנו כמו בתוך חיבוק גדול ועוטף...

ואולי לאווירה הזאת יש קשר לעובדה שהיום בבוקר קמתי חזקה יותר (נפשית) לאחר ימים של חולשה וחוסר כוחות...

ולא, דרלינג, לא היתה שם חינה...

חשבתי שזה יקח עוד זמן מה.

רציתי שיפול בדיוק על יום השנה השני שלי כאן בישרא, ב 1.9.

אבל כמו ברוב הפעמים לדברים יש את הזמן , הקצב והעיתוי שלהם...

ואני לא יכולה להשאר שוות נפש מול המספר הזה:

50,000

כל כך הרבה אנשים חשבו שיש סיבה להכנס ולהתעכב כאן למספר דקות ולעיתים אף להשאיר תגובה.

ואני היום יכולה, מתוך ההתרגשות שבי, לומר רק לכם מילה אחת:

תודה

(ואם מישהו יסביר לי איך מעלים תמונה לפוסט - אחרי שנתיים הגיע כנראה הזמן שאדע - הכרת תודתי העמוקה תהייה נתונה לו לעד...)

והכרת תודתי נתונה לתמיד לאחד והיחיד עופרניקוס 

ג. בטלפון כמה לתת לו לקנות תיק חדש לבית הספר?

אני: 150 ש"ח. לא יותר.

ג. בטלפון : הוא יצא מדעתו. הוא אומר שתיק נורמלי עולה בין 400 ל 500 ש"ח.

אני : אין על מה לדבר. תעלה לו למקסימום 200, ואם הוא לא רוצה, אני אקנה לו תיק של בארבי בחנות שמתחת למשרד שלי.

א. הצעיר בטלפון: היי אמא, הסכום דווקא סבבה , אפילו מצאתי תיק במאה שקל באתר באינטרנט (אתר מוסיקת פאנק עלום) אני רק צריך כרטיס אשראי ...

אני:  תשכח מזה. תקנה בקניון, או אפילו בשוק ליד העבודה שלי . תגמור את הסיפור הזה היום וזהו. שמעתי שתיק של ג'אנספורט עולה 190 ש"ח...(אני מדברת לעצמי, הוא כמובן כבר סגר את הטלפון)

ג. בטלפון: אני לא מוכן שהוא יקנה עכשיו באינטרנט ונחכה 3 שבועות עד שהתיק יגיע...

אני: כבר אמרתי לו, או בקניון או שאני קונה לו תיק בארבי.

סיום:

הקניה בוצעה לשביעות רצונם של הצעיר והוריו.

משימה מס' 1 הושלמה.

neeeeeeext...

לפעמים אנחנו פשוט רוצים להיות מישהו אחר...

לרגעים ספורים, לדקה, לשעה, לימים...

והרי אי אפשר. לא במציאות בה אנו מופיעים כבשר ודם וחיינו פרושים כספר פתוח, פחות או יותר, בפני האנשים שסובבים אותנו...

אבל המציאות האחרת, הווירטואלית יכולה להיות כר פורה בה אנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש בין סוף זהויות.

לגלות ארצות רחוקות, לטוס לכוכבים ולגלקסיות רחוקות, לפצח נוסחאות מתמטיות מסובכות, לכתוב דברים שלעולם לא היינו מעיזים, לשמוח, לכאוב, להתעצב, לאהוב, להעזב...לנהל חיים אחרים. 

זה הדבר הנהדר בווירטואליה, היכולת לתת לנו מקום לצורך הזה , להיות לעיתים אחרים... 

מרתק לראות כיצד זהות בדויה הולכת ומתפתחת, עוטה על עצמה רבדים נוספים ומתקלפת, לכאורה, מרבדים אחרים, מנהלת יחסים ווירטואליים אבל עמוקים ומשמעותיים לזמנם עם דמויות ווירטואליות אחרות, לעיתים מתמכרת להם ולשיחות איתם, שואבת מהם אמפטיה, אכפתיות, חיבה ואף יותר מכך...

הסחף הרגשי הזה מביא לעיתים לחציית הגבול בין הדמיוני והפיקטיבי לאמיתי עד כדי כך שגם יוצר הזהות הבדויה עצמו מאבד את היכולת להבחין בין האמיתי ובין הבדוי שבו... 

וזה הדבר המסוכן שבווירטואליה... 

כי בניגוד לכתיבה בדיונית במקום אחר כאן , לרוב, מעורבים אנשים ורגשות וכשחודרת ההכרה וההבנה שכל זה בעצם לא היה או שהיה סוג של משחק, הכאב והאכזבה שבעקבותיהם  משפיעים ומקרינים על כל ההסתכלות וההתנהלות של המעורבים בסיפור הזה מכאן ואילך, כשקרום דק של חוסר אמון בסיסי באנשים מכסה על הפצע שנפער... 

לפעמים כל כך קל להתחיל משהו מנקודה מסויימת, להסחף לתוכו ולהגיע למקום אחר לגמרי... 

מחשבות שעלו בי עקב הסערה שהתחוללה השבוע (וגם בעבר)בישרא ובד בבד, ובקשר עקיף ועמום לגמרי,  מתוך הצורך שהיה בי לפני שנה , למצוא מקום בו אוכל להיות ולכתוב אחרת מכפי שאני כותבת כאן...

ואת הדוגמא  (המאוד מינורית) לסוג הכתיבה שכתבתי שם, כשהמקום (מייבלוג) עוד היה קיים, שלחתי , בחיל ורעדה , לאוויר העולם הבלוגי מתוך ההחלטה , שלאחר שנתיים , הגיע הזמן להיות כאן על כל הצדדים והרבדים שבי, כי בסופו של דבר, גם כשאנחנו בורחים אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו...

(וזה הפוסט , הערוך והמסודר, מאתמול)

את נותנת יותר מאשר את מקבלת, היא כתבה לי לתוך הבכי, אבל רק שעות לאחר מכן, בנסיעה שקטה בלילה כשבאופן לא רגיל, הרדיו במכונית (ללא האנטנה שגנבו לי היום !) סגור,  עברה בי השאלה: מדוע? מדוע אני צריכה לתת יותר כדי להרגיש את החוויה במלואה?

מדוע אני צריכה להיות שם ב 100% כדי שאחוש עת מלוא העוצמות של הרגש?

נכון, כך אני בנויה , כך אני מונעת. סוג של טוטאליות וכשבעבר היא לא היתה קיימת בקשר, מצידי (וגם מצידו), היה לי בו משהו חסר...

אבל אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה היא עד כמה הטוטליות סוגרת וחוסמת אותי.

עד כמה היא לא מאפשרת לראות את האפשרויות האחרות שיש לכל ובכל מצב נתון , להרגיש ולפעול לפיהן, ומכאן,  אמנם אני צריכה ורוצה לחוות את החוויות וההתנסויות במלוא עוצמתן אבל האם אי אפשר גם אחרת...?

האם אני לא יכולה להתיות עמוק בתוך החוויה, בתוך מערכת יחסים בלי להגיע למצב בו אני נותנת מעצמי יותר מאשר אני מקבלת...?

(ואין המדובר במצב של נתינת יתר).

וכן, בכיתי.

וכן. כעסתי.

(וזה עדיין לא הפוסט שנמחק... )

*********************************************

עידכון לאחר שיחה נוספת , 24.8.04, שעה 10.30.

נתינת יתר.

הכי נתינת יתר שאפשר.

ברגע שאני חושבת רציונלית על הדברים שאני עושה רגשית, מתחילה נתינת היתר.

ברגע שאני עושה משהו, כי "כך צריך", כי זאת מערכת הערכים שגדלתי עליה (ובמקרה הזה, זאת מערכת ערכים שמושתת על ערכי הרומנים הרומנטיים בכריכה רכה שבלעתי, בהסתר, בגיל הנעורים ההוא...), באותו הרגע מתחילה הציפיה שהצד השני יהיה ויתנהג בדיוק אותו הדבר...

וכשזה לא קורה , והסיבות כלל לא משנות, מתחיל הכעס.

חיצונית, עליו, אבל פנימית, עלי, כי אני שוב "לא בסדר", אחרת הרי הייתי מקבלת בדיוק כפי שנתתי, ואם לא קיבלתי, סימן שלא נתתי מספיק  , "אני לא בסדר" , וכך בלופ בלתי נגמר זה חוזר וחופר בתוכי עד לאפיסת כוחות רגשית וגופנית...

שוב שכחתי את הכלל הראשון בשבירת התבניות הישנות:

להרגיש.

לא לחשוב. לא לחשב. לא לשפוט.

להרגיש.

כאן, עכשיו, בהווה.

נזכרתי.

והכעס נמוג לו...

(אוף,  עם תבניות הפיירקס האלה...לא יכולתי לעשות אותן מאלומיניום...?)

ממש לפני קו סיום החופש וקו הזינוק לשנת לימודים חדשה, נמצא הפיתרון , הרדיקאלי במידה מסויימת, ללימודיו של א. הצעיר.

כדי להשלים פער לימודי של יותר משנה, עם עזרה שמותאמת לקשיים האובייקטיביים שלו, הוצעה לנו האפשרות לחזור על כיתה ט' ולאחר מחשבה ושיקול מעמיקים, שלנו ושלו כמובן, החלטנו ללכת על הפתרון הזה, בחטיבה אחרת כמובן, שממנה הוא יכול להמשיך ישירות למגמת המוסיקה בתיכון אליו רצה להגיע מלכתחילה...

חזרנו עכשיו מהפגישה עם המנהלת.

ראיתי מולי אדם.

אשת מקצוע שיודעת איך ומה היא רוצה ודורשת מהסביבה ומעצמה.

אבל בראש ובראשונה בן אדם.

וזה החשוב ביותר...

ועכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת...

שלו.

וגם שלנו...

ורק לאחר שיצאנו מהפגישה איתה והבנתי שהמאבק ההוא הסתיים שטפו אותי גלי הקלה ודמעות של פורקן...

(וכן, היה פוסט קודם שהעריכה נהרסה בו לגמרי, והוא יעלה שוב בקרוב מאוד )

ובסופו של יום

כשעצמתי את

עיני,

הרגשתי פתאום

עד כמה

עדינה ושברירית

המסכה

ששמתי על פני...

(נסיון)

אנחנו לא זוכרים את רגע לידתנו.

אנחנו לא זוכרים את הגילויים הראשונים של חיינו.

את הדברים הראשונים שראינו...

את הצלילים הראשונים שמענו...

את הדברים הראשונים שריגשו אותנו...

את הפחדים...

את הרגע בו השתנה לתמיד עולמנו ברגע שישבנו ואחר כך כשעשינו את הנסיונות המהוססים לקום ולעמוד על שתי רגליים...

ואת תדהמה של הפעם הראשונה בה הבנו שלעולם יותר לא נעמוד במקומנו ובכל פסיעה אנחנו מתקרבים למשהו מסעיר ומרתק יותר...

ההשפעה של הדברים הללו צרובה בתוכנו ומשפיעה על מהלכי חיינו לאורך השנים אבל את רגע התרחשותם, אנחנו לא יכולים לזכור...

אלא אם כן ניתנה לנו הזדמנות שניה...

הזדמנות שניה לחוש את הדברים ברגע התהוותם...

את ההתרגשות של ההתחלה...

את ההתרגשות של התנסות ראשונית...

את ההתרגשות של ההבנה שמעתה שום דבר לא יהיה יותר כפי שהיה...

את הלידה מחדש...

ואת הרגע הזה בשעה הזאת, בדיוק לפני שנתיים, אני לא אשכח לעולם...