| 9/2004
 היא מדברת איתי...
האהבה ... ליתר דיוק, היא מצפצפת, כותבת, מאותת ומסמנת לי בכל פעם שאני לא עושה משהו לפי רצונה/טעמה. לחנות בהילוך ראשון (משהו עם ההילוכים, בשבילי זה אוטומטי , בשבילה זה משהו אחר...) לחגור חגורה. לסגור דלת. ללחוץ על דוושת הבלם (רק כך אפשר להניע אותה). והכי הכי, כשעברתי את ה 120 קמ"ש לשעה, היא מצפצפת, מעלה סימן קריאה גדול ובהיר בתוך משולש ואם עדיין לא הבנתי את הרמז, היא גם כותבת לי : slow down!!! גי'זס, כל מה שרציתי זה מכונית שתביא אותי מנקודה A לנקודה B, לא פטפטנית לדרך... מצד שני, היא נסעה כמו גדולה לבאר שבע, שוטטה בעיר הנגב, חזרה למרכז, שתתה שוקולד חם עם מרשמלו ב"מקס ברנר" (אם לדייק, היא שתתה בנזין בדרך, אנחנו שתינו את השוקולד  ) בהרצליה וחזרה הביתה דרך הטיילת בתל אביב (כדי לבדוק איך היא משתלבת בתנועה צפוצה יותר [כמו גדולה, פשוט כמו גדולה]), ועדיין נשארה רעננה ומלאת מרץ... מחר היא נוסעת לנתניה...
| |
בין האהבה לפרקטיות...
שוב מצאתי את עצמי נאלצת לבחור בין הפרקטיות לאהבה... בתחושה שלי, כך עשיתי כל חיי... החל בדברים גדולים כמו לימודים (משהו שמתאים לך...שחייבים לסיים אותם אפילו אם כבר מבינים שזה לא זה...), מקומות עבודה (קרוב לבית, שעות נוחות, הילדים, את יודעת...) וכלה בדברים הטרוייאליים יותר כמו בגדים , נעליים (אי אפשר לקנות את האופנה האחרונה כי לא קונים בגד לעונה אחת בלבד...) ולא אמרתי דבר על הזוגיות שלי... היום האהבה היא חלק בלתי נפרד ממערכת השיקולים שלי ואצלי... וכך היה גם הפעם. למעשה היינו סגורים על מה שאנחנו רוצים. באנו רק לראות. נכנסו לאולם, הן עמדו שם במקומות אסטרטגיים שונים, צבעוניות, מריחות ריח של "חדש". העפתי מבט לכיוון הבחירה הראשונית שלנו ואז... התאהבתי. באחרת. אהבה חזקה וברורה. מכוערת/מקסימה, חצופה ושובבה (כן, שוב ) , כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה, עומדת בין כל חברותיה ואומרת: הנה אני! הוא, קיבל חום. אבל סיכמנו...דיברנו...למה לשנות...? היא חדשה... לא מוכרת...קטנה...לא נוחה..., בטיחות... נכון שזה עבורך אבל את לא היחידה במשפחה (מה שנכון...) התפתלנו ביינו לבין עצמנו... אני נמשכתי אליה בעבותות שלא יכולתי להסבירן והוא רק התחפר בתוך עצמו... ויתרתי. הוא צודק. זה אמנם בשבילי אבל לא רק... והיא חדשה בארץ, ולכי תדעי איזה שם יהיה לה, מצב השוק, בטיחות, והיא קטנה ו...ו...ו... ויתרתי... החלטנו על הבחירה המקורית (שהיא טובה לכשעצמה כמובן...פרקטית וגם לא מכוערת בכלל, אבל...). אבל בכל פעם שדיברתי עליה, על האהבה, אמרו לי שהעיניים שלי נוצצות... חבר שראה ושמע אותי אמר לי: את רוצה, אל תוותרי... החלטתי לנסות שוב. הוא (בדיעבד התברר לאחר עבודת שיכנוע מהחבר) הסכים... הלכנו על האהבה... 
אדומה. בוודאי שאדומה, מישהו חשב אחרת?  ובינתיים עד שהיא תגיע אלי (לאחר החג), קיבלתי אותה אתמול (בירוק/צהוב לימוני) לנסיעת נסיון לחג וסוף השבוע , והאהבה הפכה למעשית ומציאותית... (רק מסקנה אחת בינתיים, במדינתנו הקטנה והמוקפת, כדאי שיראו לך איך פותחים את תא המטען אחרת תצטרכי לגייס את כל קיסמך האישי [ומחשופך הגדול] כדי לשכנע מאבטחים בחניונים לתת לך להכנס... ) והפרקטית? כבודה במקומה מונח כמובן , אבל לא אצלי... 
חג שמח חברים יקרים, חג של סוף והתחלה חדשה... (יש! למדתי להעלות תמונות... )
| |
שתי נשים
שתי נשים כותבות בישרא. שתי נשים קוראות אחת את השניה. מגלות עניין, מגלות דברים משותפים. שתי נשים נפגשות לקפה , משוחחות שעות לתוך הערב, מגלות עוד ועוד דברים משותפים. אחר כך הן מדברות, מעת לעת בטלפון. מחכות לפגישה הבאה. שתי נשים מדברות היום בטלפון. ומשפט שאומרת האחת מביא את השניה לשאול אותה "היית מכי"ת? מתי? " שתי נשים מגלות שהן שרתו באותו התפקיד, באותן השנים, חיו באותו הבסיס, וישנו במשך שנתיים באותו הבניין. שתי נשים מעלות זכרונות ושמות אנשים, וצוחקות כמו ילדות קטנות. שתי נשים חזרו , לדקות ספורות, עשרות שנים אחורה... אבל שיהיה ברור, היא קורס מתחתי...)
| |
 היכולת לקבל, היכולת לתת...
"ומרוב אהבתי, לא יכול להראות אהבה מרוב אהבתך את עצובה עצובה מרוב שמחתי החיוך נעלם מרוב שמחתך את בוכה בוכה מרוב הרגלי לחושך לא רואה אור..." יותר מדי אמרתי היום בתגובות בפוסטים אחרים עד ששאלו אותי אם אין לי בלוג משלי לכתוב בו () הקטע מהשיר של ארכדי דוכין , שקראתי היום אצל מקוקו נגע לי בדיוק במקום שלקח לו שבועיים להבין דברים שנאמרו לי. וכתבתי לה בתגובה: מי שלא יכול לקבל אהבה איך יוכל להראות אהבתו אפילו כשמאוד אוהב? מי שלא יכול לקבל אהבה משאיר את הצד שרוצה לתת את אהבתו, עצוב... מי שלא יכול לקבל אהבה איך יוכל לתת אותה אם לא יודע מה טעמה...? (עוד פוסט לא ברור מפרי עטה של פמה)
| |
 אל תעזוב אותי
בבקשה, אל תעזוב אותי. נאחזת בידו, נועצת בו את ציפורני (הארוכות) ומביטה מתוך עיניים שחלק מהן לא מוכן לאבד את קו הראייה עם הקרקע כי זה , כרגע, נראה הדבר הכי בטוח ויציב שישנו... עטופה במגיני בירכיים, מגיני פרקים לכפות הידיים והזרועות גלגליות (AKA רולרבליידס) לרגלי , אני עומדת רועדת כעלה נידף ברוח כשרגלי, ברוח עצמאית שלא ידעתי שקיימת בהן, הולכות כל אחת לכיוון אחר, ומתחננת לדודי המדריך שלא יעזוב אותי. לעולם. שעור ראשון בהחלקה על גלגליות. זה היה הרעיון של הנשיימה וזה היה עבורי סוג של מימוש (חלקי בלבד יש לומר) של חלום מסוג אחר, בו אני מרחפת על הקרח ורוקדת בזרועות מחליק שרירי, מסוקס וגבוה... כך מצאתי את עצמי פוסעת/מחליקה לאט לאט לתוך המגרש כשדודי מוביל אותי ביד בוטחת. ההמשך היה , למרבה הפלא מעודד יותר. כמו בסלסה, גם כאן ישנה תנוחת המוצא, אבל בניגוד לסלסה בהמשך לא יהיו כל מיני אלמנטים חובה של הנפות, שילובי תנועות, היפוכים וכו', אלא רק אני עם עצמי. ככל שהשעור התקדם ולמדתי עמידות ותנוחות כאלה או אחרות (תנוחת השימפנזה: את עומדת, ברכיים כפופות מעט, הגו מוטה קדימה וידיים שמוטיות לכיוון הברכיים והבעה של תמיהה גדולה על הפנים...), הבטחון העצמי שלי התחיל לגדול והרשאתי לדודי לעזוב אותי לפרקי זמן קצרצרים ואז שוב אחזתי בו בחזקה בלתי מתפשרת. כשהשיעור הסתיים והנשיימה עלתה לשיעור שלה, המשכתי להתאמן סביב המגרש כשאני צוברת יותר ויותר אומץ ובטחון להחליק/לפסוע זמן רב יותר ללא אחיזת ידיים במעקה. כמה ילדים צעירים שהתאמנו שם על הרמפות אמרו שאני דווקא נראית לא רע לשיעור הראשון והבטיחו לי שתוך שבוע אני אוכל לקפץ על הרמפות כמוהם. אלא שדווקא ברגע משמח ומעודד זה מצאתי פתאום את ישבני בא במגע ישיר עם הקרקע , כנראה מחמת עודף בטחון עצמי וגאווה מסויימת הוסטה תשומת ליבי מרגלי והן חזרו לשאיפות העצמאות שלהן ופנו כל אחת מהן לדרך אחרת... כשקמתי בעזרתו האדיבה של דודי המדריך , הורדתי את הגלגיליות תוך שאני מגיעה למסקנות הבאות: עדיין ישנם בגופי שרירים שהיו עד לרגע זה עלומים לגמרי, במיוחד אלו שבחלק העליון של כף רגלי. זה כיף אדיר. מרומם נפש ורוח. מוצאים הרבה אנרגיה, דהיינו, פעילות אירובית מעולה - כושר - הרזיה. וכך, עם שרירים כואבים פה ושם, עייפות שמתחילה לפשוט באברים, ורעב אדיר מצד שני , נפרדנו בהבטחה להתראות בקרוב מדודי המדריך וירדנו על מנת נולדס בגי'רף. ומדוע מימוש חלקי של החלום? כי אלופת עולם בהחלקה על הקרח אני כבר לא אהיה, מצד שני, כל שאר האפשרויות, פתוחות ...
| |
שובבות
חצופות. בובתיות. לכאורה, תמימות לגמרי... אבל רק לכאורה... יש שם צבע שחור לבן ורוד (פוקסיה עופר ) כחול/טורקיז עקב קטן דקיק וזה עושה אותן ואותי סקסיות... איפה, איפה הימים שבארון הנעליים שלי היו נעלים סגורות, מוקסיניות, בצבעים פרקטיים של שחור, כחול וחום... (ופוסט נעליים מגיע כשאני לרגע לא שמה לב והחלק השטחי והרדוד בתוכי צף ועולה למעלה ... ) הפוסט מוגדש (לא טעות כתיב, סוג של בדיחה פרטית) לדגניה שמנדנדת לי ושטחית לא פחות ממני...
| |
דממה רועשת
היו דקות ספורות , בשעות בין הערביים של יום כיפור עצמו שבהם באמת אפשר היה לשמוע את הדממה הלא רגילה של החוץ... אותן הדקות בהן הילדים רוכבי האופניים/תלת אופן או כל כלי ממונע/לא ממונע אחר על גלגלים, כבר נקראו להוריהם ומצד שני, המכוניות עדיין לא חזרו לנסוע. באותן הדקות הכביש לא היה שייך לאף אחד מלבד לעצמו, ופסים שחורים וארוכים של אספלט עמדו בשיממונם וחיכו לסיומו של היום... השקט של יום כיפור (בעירי) הוא לא באמת דממה שבה שומעים את הרוח... זה השקט מרעש מנועי המכוניות, אבל במקומו עולה הרעש של מילים משיחות האנשים שכולם יורדים בבת אחת לרחוב כאילו הישיבה בבית, בערב יום כיפור מחניקה אותם, של גלגלי אופניים על האספלט, של ציפצופי פעמוני אותן האופניים, של ילדים שקוראים אחד לשני. הרעש הוא קולו של החשמל הזורם בחוטים שנשמע כל כך חזק פתאום בשקט שאופף את הכביש הראשי העמוס כל כך בימים רגילים וריק באופן לא יאמן וסוראליסטי ביום כיפור... השקט של יום כיפור יכול להיות מאוד רועש ומאוד דינאמי, והייחוד שבו נותן את אחד הטעמים המיוחדים שיש ליום הזה עבורי... בפעם הראושנה מזה שנתיים, הגעתי והייתי ביום כיפור שלווה ורגועה תוך יכולת להינות מהשקט הזה ולחכות לשבוע הבא עם חיוך מסויים על השפתיים... ומתוך שלושת החגים החודש, זהו החג השני שחששותי ממנו מתבדים... ואולי זה סימן לימים שיבואו... שבוע טוב (וקצר) חברים יקרים
| |
אמונה
האוויר נקי וצלול עכשיו. עוד לפני הגשמים הראשונים, שלרוב הם אלה המנקים את האבק והפיח שבאוויר ובגללם אי אפשר לראות למרחוק, היום הוא צלול באופן מיוחד. עמדתי במרפסת והסתכלתי על הים הרחוק , הכחול שמשמאלי כשאני יודעת, שמימיני אראה את הרי השומרון קרובים ובהירים עד כדי אפשרות לראות קבוצות של בתים שבנויים עליהם... כאילו גם השמים מתכוננים ליום הזה. כאילו דאגו להיות פתוחים עבור אלה שהאמונה בעוצמתו של היום הזה כל כך חשובה להם... אני אדם חילוני עד להכאיב כמעט. חוסר האמונה הדתית המקובלת מלווה אותי מלידתי דרך חינוך חילוני/אתאיסטי שקיבלתי בבית. ובמידה מסויימת זה מאוד נוח. ובמידה אחרת, מאוד קשה... ויחד עם זאת, אני מאמינה. באמונה שלי. ובמשהו שאין להסבירו , שאין אפשרות להסבירו, אבל לפעמים כל כך ברור שהוא שם, עד כי המילים פשוט לא צריכות... יש לי שיחות איתו, שיחות שבאות מתוך כאב ובכי, שיחות שמבקשות לדעת את הדרך, שיחות שבהן אני מוכנה לקחת על את האחריות לחוויה, להתנסות, רק מבקשת ממנו שיהיה שם, שאני אדע שהוא שם... יש לי שיחות מתוך שמחה עוטפת, ושיחות מתוך הנאה שקטה ולעיתים בלתי מאמינה שאכן... וישנן שיחות של הודיה... אני אדם חילוני עד כאב, ואני אדם מאמין. האמונה שלי רחומה. האמונה שלי רואה את הדברים מתוך צד הזכות שלהם. האמונה שלי מחזקת. האמונה שלי היא בי. ובאדם באשר הוא... צלילי פעמוני הרוח ילוו את תפילת "קול נדרי" שתתחיל בעוד שעות ספורות. שקט יורד על הארץ... 
(מבוסס על שיחה מאתמול בלילה)
| |
הימים שבין כסה לעשור...
הריח של הימים האלה, זורק אותי שנה לאחור. השבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים. משהו חדש מתרקם לו באוויר, בשיחות בכתב, הודעות סמס שעוברות לשיחות ארוכות בטלפון... עוצמות רגשיות עוברות בין הקווים הבלתי נראים של הטלפונים הסלולריים, ריח וטעם מתוק של הבטחה עמומה אך מאוד מרגשת עובר בגוף... ואז הכל נעצר בבת אחת. הוא ביקש זמן לחשוב על הקשר ואני, בנדיבות רבה כל כך של מישהי שמבינה את ההתלבטויות שחופרות בתוכנו במצב כזה, נתתי לו את כל הזמן שבעולם, ובמקרה הזה, זה היה סוף השבוע הארוך של יום כיפור... ארבעה ימים תמימים שבהם הרגשתי כל דקה כאילו שקלה טון ... ארבעה ימים בהם עברתי את כל טווח ומגוון התחושות והמחשבות האפשריים... ארבעה ימים שלסופם הגעתי חסרת נשימה וכוחות כמו אחרי ריצת מרתון שלא התכוננתי אליה כלל... בסופו של דבר זה נגמר לא יפה ולא בוגר, אבל זאת לא הנקודה... הנקןדה היא שהיום לא הייתי כל כך נדיבה עם ההבנה שלי את הצד השני. לא הייתי כל כך נדיבה במתן חלקים מתוך עצמי, מתוך הרגש שלי. היום הייתי עוצרת את זה כאן ועכשיו, וכמו שלמדתי לשחרר , הייתי משחררת אותו לדרכו, שאת המחשבות, התהיות וההתלבטויות יעשה עם עצמו ועל עצמו... ובכל זאת, הריח , האוויר, האור שבחוץ מזכירים לי את הימים ההם, שבין ראש השנה ליום כיפור שבמידה מסויימת, היו עבורי לפני שנה, ימים של חשבון נפש ומחשבה... רציתי לכתוב על משהו אחר לגמרי אבל התת מודע החליט אחרת...(ולא, לא מדובר ביוֹני) לב פתוח לאחר בקשת סליחה , גמר חתימה טובה וצום כמו שכל אחד שצם, רואה ועושה אותו (מצחיק אותי לברך "צום קל" , איך יהיה קל אם אנו מצווים לענות את נפשותנו?  ) חברים יקרים
| |
ריצוי - לחיות מתוך הפחד
משפט שאמרה לי חברה אתמול , האיר לפתע מול פני באור יקרות. לכאורה לא היה שם שום דבר חדש שלא ידעתי אותו כבר זמן מה, אבל בקונטקסט שבו הוא נאמר, בתוך המצב הנפשי שהייתי בימים האחרונים, הבנתי אותו, הפעם, ריגשית. "את רגילה לרַצות". היא אמרה לי. ריצוי. לעשות את הדברים כמו ש"צריך", שבעצם העובדה שאת עושה אותם כך, יאהבו אותך. ירצו אותך... כבר כתבתי בעבר על "הילדה הטובה" שהייתי אבל מעולם לא הסתכלתי עליה כעל מישהי שדאגה כל חייה לרצות את הסובבים אותה. לפני כמעט שנה, כתבתי את הפוסט הזה (שנשאר בטיוטות) על מישהו אחר אבל במידה זאת או אחרת , הוא משקף את ההתייחסות שלי מתוך הריצוי, מתוך הפחד: אני בודקת אותך כל הזמן ואתה אפילו לא יודע... אתה נמצא במבחן בלתי פוסק, ללא רגע הפסקה, ללא אפשרות לצאת אפילו לשרותים, לשאול שאלה את המשגיחות הזקנות, עם ספר פתוח, עם ספר סגור... אתה נמצא במבחן בלתי פוסק אצלי... ואני המרצה הכי קשוחה שיש, הכי לא מבינה, הכי לא סלחנית, ואצלי חומר הלימודים הוא הכי קשה, והדרישות קשוחות ובלתי מתפשרות... כי אני מלמדת את מדעי הפחד... אני מלמדת את מדעי חוסר האמון... אני מלמדת את מדעי בדיקת האמינות והאמת הפנימית... ועד שלא אחליט שעברת את המבחן, ובהצלחה, אתה תמשיך להיות תחת בדיקה מדוקדקת , תחת מיקרוסקופ אלקטרוני שמפצח אותך כל פעם לאלפי חלקיקים , ולאחר כל בדיקה ומבחן אחבר אותך מחדש... עד לפעם הבאה... 2.11.03 הייתי צריכה שאנשים יראו לי שהם רוצים אותי. ולשם כך הם היו נבחנים על ידי. הם לא ידעו שהם במבחן, אבל אני ידעתי, לי זה היה ברור לגמרי. ולעיתים, הם היו נכשלים לפי אמות המידה שלי ואז אני הייתי נענשת, כי שוב קיבלתי את ההוכחה שלא רוצים אותי... לא פלא שחלק נכבד מאוד מחיי , עד לפני שנה בערך (ולעיתים אפילו בימים האלה ממש) נזקקתי כל כך שירצו אותי. הרי ביליתי את אותן השנים בנסיון לרַצות את האנשים שסביבי ובראש ובראשונה את אמא שלי. היא שתמיד אמרה לי שאהבת אם, הורה, אינה תלויה בדבר, העמידה אותי , מצד שני, במערכת היחסים שלי ושלה עד ליום מותה כשאני כבר אישה בוגרת, נשואה ואם לילדים, בתחושה שאני על תנאי, שאני עומדת על סוג של גבול, שאם אעבור אותו, היא עלולה לקחת ממני את האהבה שלה... לנטוש אותי... ומעניין שדווקא עם ג. בעלי (וגם עם הבנים שלי) אני לא זוכרת תחושה כזאת מתחילת הקשר שלנו... אולי כי הוא תמיד אהב אותי יותר וידעתי זאת... אבל אני לומדת. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד להתמודד עם התחושות הללו, להבין שהן אינן קשורות למישהו חיצוני אלא באות ממני, אני לומדת להפסיק לבחון את האנשים שסביבי ולקבל אותם בלי תנאים... לאהוב אותם בלי תנאים... בראש ובראשונה את עצמי... והימים האחרונים היו תזכורת לכך שתבנית שאת חיה בתוכה כל כך הרבה שנים, לוקח זמן ודרך ארוכה עד שמצליחים להשתחרר ממנה לגמרי או לפחות, לומדים לחיות איתה בסוג של ססטוס קוו...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
