אני אוהבת את הזמן.

נשמע משונה אולי, אבל אני אוהבת את הזמן.

את הדקות

השעות

הימים

השבועות

החודשים

השנים.

כל אחד מהם מביא לי משהו איתו

מכל אחד אני מרגישה שאני לוקחת אלי

או

רק נמצאת

בו.

ומכאן כנראה הקבלה שלי את העובדה שזמן הוא דבר חולף

ואין בי שום צורך ורצון לעצור אותו כדי לחוש ביתר שאת דבר זה או אחר.

אני פשוט שמחה שאני יכולה לחוש אותו

ולהודות

על מה שהיה,

על מה שיש

וגם על מה שיהיה.

תודה.

שנה טובה חברים יקרים, עם כל מה שהמילה "טוב" מקפלת בתוכה עבורכם...

(לא התכוונתי אבל זה כל כך הצחיק אותי, אז הייתי חייבת...)

הרגיש משהו באוויר ושלח

פרח

לבדוק האמנם האביב כבר כאן

כשהחורף כלל עוד לא היה?

וכל שצריך היה לעשות היה להתבונן הבוקר לצד מערב

לים,

ולראות את העננים הכבדים שבאו לבדוק גם הם

מה קורה

והאם אנחנו, כאן, מוכנים לקראתם...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של נשימה עמוקה לפני מתקפת החגים הקרבה...

כאילו מישהו נגע במתג ערטילאי,

השתנה האור בחוץ,

התעמעם ונהייה רך יותר.

כאילו היינו  אירופה לזמן קצר וקצוב,

בין שמש חזקה של קיץ ישראלי

לחורף עוד יותר ישראלי...

סתיו.

אני כל כך טובה בלתת עצות לאחרים.

טוב, לא ממש עצות אבל נקודות מבט שונות שעוזרות להתמודד עם מצבים כאלה או אחרים.

באמת שאני טובה.

ורק כשזה מגיע אלי,

אופס...

הסנדלרית, אתם יודעים, יחפה כמו ברגע לידתה...

ג. הבכור יצא הבוקר בדרך לתאילנד ואני מרגישה מין כיווץ פנימי שאני עושה הכל להתעלם ממנו או

לנסות להבין מאיפה הוא בא ולמה ובכלל...

הרי הוא כבר היה מחוץ לבית.

ארבע שנים.

והרי היה במקומות מסוכנים וגם במלחמה אחת קטנה.

וכל הסיפור הוא רק 3 שבועות.

ובכל זאת.

תאילנד.

נורא רחוק, לא כן?

ואולי, אולי זאת אני שצריכה דרמה קטנה ומחוללת אותה בתוכי...

שבת שלום חברים יקרים, כאן, שם, רחוקים וקרובים...

שאני רוצה ברגע זה הם:

מסאג' רגליים.

מסאג' רגליים.

מסאג' רגליים.

טעות בשיקול הדעת הביאה אותי ללכת עם נעליים בלתי מתאימות בעליל לעבודה ולאחר 6 שעות עמידה והליכה מצד אחד של החנות לצד השני, נשארתי עם רגליים נפוחות ומשאלה אחת משולשת:

מסאג' רגליים (ווגם בכל הגוף, לא אתנגד ).

העניין הוא שכששואלים אותי שאלה כזאת אני לא מצליחה לחשוב אפילו על משאלה אחת.

המוח שלי הופך לספוג רכרוכי ומלא חורים וכל מה שאני מסוגלת לחשוב זה: משאלה? משאלה? מה? איך? כמה? למה? ואיפה.

ולא שאין משאלות. יש.

הן רק עולות בבהירות כשאין אף אחד בסביבה

או כשהנושא החם יהיה :

ציפי ליבני ניצחה בבחירות המקדימות בקדימה.

אופס...

התפלקה לי משאלה...

קורא אותי

לאחור.

ומתוך הקריאה שלו (או שלה),

אני קוראת שוב

את עצמי

ולפעמים זה נראה כל כך רחוק

וכמעט לא מוכר

עד כי אני צובטת את עצמי

כדי

לחוש שכך אכן היה

בשש השנים האחרונות...

קצת יותר מ 2000 פוסטים נכתבו עד כה (אם לדייק אז קצת יותר וישנם גם את אלו מהבלוג הראשון, אבל לא נלך לרב )

ואני מסתכלת על פיסת החיים שכתבתי כאן

ושמחה.

על עצם היותה,

על היכולת שלי לתת לי אותה

במתנה.

ואם זה לא פוסטפיוטי של יום שישי ובכלל, אז אני לא יודעת מה הוא פיוט בכלל...

שבת שלום חברים יקרים, אני יודעת שקשה להאמין אבל אתמול בערב לא היה לי צורך להדליק מזגן...

* (שלום לך הקורא/ת אני מקווה שאת/ה נהנה/ת)

דהיינו, היא לא נוהגת להראות את עצמה לפני אמצע אחר הצהריים מתוך ידיעה שיש לה עוד כ 4 - 5 שעות זריחה עד לשקיעה.

זה לא שהיא לא זורחת בבוקר.

בהחלט, בסביבות שבע ושלושים, אבל למה לצאת מעבר לשמיכת העננים אם היום נמשך עד תשע ושלושים בערב?

וכך היא אוגרת כוח ובאה לבקר לפני השינה.

או, שלא.

כי ישנם גם ימים לא מעטים שהיא כנראה במקומת אחרים.

ישראל, למשל.

ואגב, מזג אוויר.

הגישה הנשית (וגם הגברית) הרווחת שם היא כך:

עכשיו אוגוסט.

אוגוסט = קיץ.

לכן, נלך בלבוש קייצי למהדרין (גופיות, מכנסיים קצרים, סנדלים) אפילו אם בחוץ אפור והמעלות נעות בין 17 - 13.

או, שיטה אחרת להתמודד כנראה עם מזג האוויר היא ללבוש סוודר מלמעלה ולהשאר במכנסיים קצרים וסנדלים מלמטה.

לאלוהי הצרפתים והארופאים, פתרונים.

בפאריז, דרך אגב, כשהיו לנו יומיים שמשיים וחמימים להפליא הכרנו את הגישה המתפשטת.

בכל מקום אפשרי.

בערך כמו שאומרים על הישראלים שהם עושים מנגל בכל אי תנועה, כך גם הפריזאים.

מתפשטים.

השיא היה, כחלפנו בשיט על הסיין, ליד אחד הרציפים שהיו בו רק גברים בתחתונים.

רק גברים.

אתם חושבים שזה אומר משהו?

GPS.

המצאה מופלאה.

בתנאי שאתה מבין שהוא תמיד יקח אותך דרך האוטוסטרדה אפילו אם זה אומר לעשות עיקוף של שעה וחצי כשבמפה רואים שיש כביש ישר וקצר בין נקודה A לנקודה B שאליה רצית להגיע.

בכלל, יחסינו עם ה GPS שבגלל הקריינות הנשית דיברנו אליה ועליה בנקבה היו אמביוולנטיים:

אנחנו ההקשבנו להוראות ועשינו מה שרצינו.

היא מצד שני, שמרה, לכאורה לפחות, על קור רוח אבל אני בטוחה שלפעמים פשוט תלשה את שערות ראשה וצרחה: למה, למה הם נוסעים בכביש הזה כשאמרתי להם בפירוש לפנות ימינה!!!??????

חוץ מזה, נסענו במרצדס.

חדשה.

עם ניילונים. כמעט.

בגלל אי הבנה מסויימת התברר שההזמנה שלנו ל GPS לא הגיעה לידי חברת הרץ בפאריס ובמקום לשלם עליו בנפרד הציעו לנו לקחת בתוספת קטנה מרצדס עם GPS מובנה.

לקחנו.

בטח שלקחנו.

ואין ספק שזה שידרג מהותית את 2000 הק"מ ששייטנו ברחבי נורמנדי.

כמו תמיד בחו"ל הישראלי הממוצע בורח במאוס מהישראלים שהוא נתקל בהם.

לנו לא היה צורך.

חוץ מפעם אחת, באי מון סן מישל (שהוא אי בזמן גאות וחצי אי בזמן שפל)

לא שמענו אפילו אות עברית אחת.

הרגשנו כאילו אנחנו הישראלים היחידים בנורמנדי והאמת, היה דווקא כיף.

אפשר היה לרכל על כל מי שראינו מסביבנו.

והיו לא מעט.

כשהגענו היה סופו של חודש הווקאנס הצרפתי וראו אותם בכל מקום.

וגם תיירים מאנגליה, גרמנים ועוד ארופאים, בעיקר, צפון ארופה ואנשים , כידוע,

מרתקים אותי.

הגרמנים מבקרים באתרי הנחיתה  והלחימה.

הסתכלתי עליהם , מנסה להבין מה הם מרגישים ואיך הם רואים את זה מנקדות המבט שלהם.

מנקודת המבט של הצד שהפסיד , אז.

לתחושתי, הדור הצעיר מסתכל על זה כאילו זה קרה למישהו אחר, מרוחק ולא כל כך קשור.

מעבר לזה , אין לי מושג.

אוכל.

או, ייה.

אוכל...

ג. הבןזוג אכל פירות ים ובעיקר מולים בכמות שתספיק לו כנראה, לשנה קרובה.

אני התרכזתי בדברים אחרים שקשורים לעניין, כמו

עוגות אלוהיות, קרפים, גלידה קממבר ובשר בבישול מקומי ואפילו קצת דגים.

והאוכל בפאריס עוד היה לפנינו...

ואחרי שמונה ימים שבהם היה רק ים, ושדות ירוקים ופרות (כמובן) , כפרים ועיירות קטנות ועיר אחת עם הסטוריה מרתקת (באייה) קצת יותר גדולה, המון היסטוריה ונסיעות בכבישים צרים ומפותלים שמנו פעמינו כשאני הפעם מאחורי ההגה ונהגנו מזרחה, לפאריס.

וזה, כמובן , סיפור אחר לגמרי...

צדו את עיני מיד כשנפרש לפני בית הקברות האמריקאי בחוף אומהה.

אולי בגלל שהעין שלי רגילה לראות את הסימן הזה ומסוגלת לזהות אותו מיד מבין יער של

אלפי מצבות שיש בוהקות.

  יש משהו עוצר נשימה במראה הזה שנפרש למול העיניים , בסדר המוקפד, בגינון המרשים,

בדממה האופפת את המקום למרות שלא מעט אנשים מבקרים בו יום יום.

ואני הולכת בין השורות ומרשה לעצמי, באופן הכי טבעי ואנושי לגשת למגיני הדוד, לקרוא את השם

ואת המקום ממנו באו ואת התאריך שנפלו ולנסות לדמיין לעצמי.

בימים הראשונים כל הזמן דמיינתי .

ראיתי אותם, את החיילים, רצים בשדות החרושים, בין קני התירס, בין החיטה זהובה  (וכנראה גם בין הפרות המסכנות.. ).

נתקלים במשוכות הקוצים של נורמנדי וחותכים אותם עם הסכין שכל אחד קיבל בציוד האישי הכבד שנשא עליו , אם בא מהים

או צנח מהמטוס.

ויכולתי לדמיין אותם עד לפנים ממש, כי הם שם.

כל הזמן.

במוזאונים.

מתוארים לפרטי פרטים עד לרמות האינטימיות ביותר.

והשקט.

השקט המוחלט שמסביב כשרק הרוח שורקת באוזניים בסוללת התותחים אימתנית בלונג סור מר

ואני מדמיינת לי את הרעש המטורף שהתחיל בבת אחת בבוקרו של השישי ביוני בשעה שש ושלושים בבוקר בדיוק.

וכשעמדתי למטה בחוף אומהה והסתכלתי למעלה, לגבעה המכוסה בשיחים 

 או בקצה הצוק התלול בפוינט דה הוק ,

חשבתי עליהם, מתרסקים על הגבעה, הצוק שוב ושוב במין עקשנות שבאה לאחר שנים של אימון וסוג של ידיעה שהם, בידיים שלהם יכולים לקבוע את גורלו של העולם והחיים בו לצד זה או אחר.

והידיעה הזאת, כנראה, עזרה להתמודד עם הפחד והאימה הבלתי מושגים ולהתקדם עוד סנטימטר ועוד מטר ולהגיע למעלה למרות כל מכשולי הדרך והאש הרצחנית.

והיום הכל שקט ודומם.

החופים שוקטים בשפל ובגאות של האוקיאנוס ואין שום אוניית מלחמה באופק ואף אחד לא יורד מסירת היגינס לתוך המים

ורק הצנחן  (בובה) תלוי עדיין למעלה, על צריח הכנסייה בעיירה סן מר אגליז...

**********************

אני רגשנית.

אין ספק.

הארוע הזה מרגש אותי. הסימליות שבו מרגשת אותי.

וגם ההתייחסות של אנשי המקום,  בנורמנדי, אליו.

האיזור כולו, לא רק חופי הנחיתה אלא גם עמוק יותר כי הקרב על נורמנדי נמשך כמעט 3 חודשים והיה המכריע בכיבוש צרפת כולה,

ספוג בסמלים , שמות וטקסים, שנוגעים בארוע עצמו.

ולתחושתי, גם בהכרת תודה.

עד היום.

ובצדק...

שבת שלום חבורים יקרים, היה טיול בלתי נשכח , סיפורים עוד יבואו וטוב להיות בבית. פשוט טוב...

דווקא מהסוף.

מסופו של הנהר הכל כך מזוהה עם צרפת ועם פאריס.

מהמקום בו נהר הסיין נשפך לים ויוצר דלתא מדהימה ביופיה,

שמחברת את  הנהר לים ומשתקפים בו החום של ההרים מסביב והירוק של קני הסוף שמציפים את האיזור.

והגשר.

הגשרים.

שני גשרי הענק, גשר נורמנדי הגדול באירופה  מתנשא הדלתא של הנהר

 והגשר שלאחריו שנראה כמו חלק מרכבת הרים מטורפת.

מעשי ידי הטבע ומעשה ידי אדם.

יחד.

ולא רציתי לעזוב שם.

לא רציתי

לעזוב.

ויש כל שהיה לפני וגם כל שהיה אחרי.

המשך יבוא.

ועוד שנה עברה לה, מאותו היום בו גיליתי על ישרא בכתבה ב YNET וחשבתי שזה יכול לעזור לי

באותם ימים של סערת נפש מטורפת שעברה עלי.

לא ידעתי שסערת הנפש תארך כמה וכמה שנים

ובוודאי שלא ידעתי , אז, לפני שש שנים,

שהיום,

אני עדיין אהיה כאן.

המון השתנה בשנים הללו.

המון.

ואין כמו הבלוג (אפילו ללא הפוסטים שהוכנסו לטיוטות מסיבות אלו ואחרות), כדי לראות עד כמה עמוק

ומהותי השינוי ועד כמה הדרך עדיין ארוכה, מבחינתי.

והבסיס והמהות של המקום הזה עבורי, לא השתנו.

הכתיבה.

והאנשים.

ועל זה אני אומרת היום,

בפעם השישית,

תודה.

(ותודה לגמאמא שהעלתה את הפוסט בעודי משוטטת ברחובותיה של פאריס המעטירה).

וגמאמא מוסיפה (בתיקווה שלא תאכלי אותי אח"כ), אין בעד מה יקירתי, תחזרי כבר כי אני מתגעגעת קשות.

 ובתיקווה שבפעם הבאה אני אסתובב ברחובות פאריז ואת תעלי לי בלוגים ורצוי שזה יהיה עוד לפני יום הולדת 6 .