כחול.
פארק ברסי פאריז, שבת. אמצע היום.
והארנב היה בעצם בחור פריזאי חביב (ממוצא אוריינטלי) שזאת היתה אחת המשימות במסיבת הרווקות שלו (אל תעשה את הטעות, מיהר ג. הבןזוג להתריע
).
דהיינו, הוא אמור לנשק נשים באורך 100 מ' (נו, עכשיו תנסו להבין ) והיה מוקף בחבריו שניהלו רישום מדוקדק וגם צילמו כמובן את הביצוע.
ואז הבנו את הקטע.
הבנו שהבחורה שהלכה כמו דוגמנית באמצע כיכר הקונקורד לבושה בשמלת מיני קטנטנה ומנצנצת עם חברותיה הצוהלות או הבחור שפרץ לפתע תוך כיכר הבסטיליה ההומה בשבת אחר הצהריים כשהוא רכוב על אופניים , במכנסיים קצרים ללא חולצה ולמותניו מין גלגל הצלה בצורת מטוס וחבריו רצים אחריו לצלם אותו,
כולם הם חלק מטרנד חגיגות יום ההולדת או ארועים אחרים שנהוג כנראה היום בפאריז.
לא חוגגים סתם, יש משימות ולכל אחד יש תפקיד.
ולפעמים אתה צריך להיות ארנב כחול כדי שתוכלו לחיות באושר ואושר עד היום ההוא...
וכן, הוא היה חמוד.
עד שלא מגיעים לחופי ברטאן, ובמקרה שלנו, לסן מאלו, אי אפשר להבין את העוצמה של תופעת הגאות והשפל.
אפילו יותר מנורמנדי.
בצהריים זה כך:
ואחר כמה שעות, זה כך:
וחוזר חלילה.
ובין לבין מה שיש להם זאת רצועת חוף של כ 150 מ' מלאה בצדפים, סרטני מים זעירים שמתחפרים בחול וצדפות שנצמדות לסלעים.
והם מספקים במה שיש כי הם הרי יודעים שהטבע הוא המחליט כאן ולו יש את המילה האחרונה.
ואם בטבע עסקינן, אז אפשר לומר שההבדל בין ברטאן לנורמנדי מתבטא, מבחינת התחושה שלי, ברכות של הנופים.
ברטאן הרבה יותר פראית וקיצונית בעיקר בצוקים הנופלים אל הים ובסלעים שצצים ועולים ממנו.
בברטאן הצוקים הם גרניט , דהיינו הישר מלב כדור הארץ,
בנורמנדי , הרכה והעגולה יותר,
הם סלעי גיר ולכן הרוח יכולה לעשות בהם כרצונה כמו כאן,
באטרטה
(גם כאן, החוף הוא כרגע בשפל)
מקורם של הברטונים אינו צרפתי (גאלי) אלא קלטי (אירי) והברטונית נשמעת אחרת לגמרי מהצרפתית והיא מלאת עיצורים וחריקות ששונות לגמרי מהצרפתית.
ובעניין השפה, ככל שמדרימים דרומה ומזרחה בברטאן לכיוון ברסט וקמפר שלטי הדרך מופיעים בשתי שפות: צרפתית וברטונית ולא יכולתי שלא להזכר בשר מסויים במדינתו הקטנה והמוקפת שחש למחוק מיד כל שריד וזכר לשפה אחרת בשלטי הדרכים שלנו.. (וכן, אני יודעת שיש הבדל, ובכל זאת...).
שעה, שעתיים במעבורת מסן מאלו והופ, בלי שנרגיש, אנחנו באנגליה.
השפה, הריח , החנויות ברחוב הראשי.
אבל הכסף הוא מקומי לגמרי ואם לא תגמור אותו שם, תשאר עם שטרות צבעוניים של המלכה אליזבת בצעירותה.
גרנזי שומרת על תחושה של ימים עברו עם בתים קטנים וציוריים, גינות פורחות ותחושה של נינוחות ששום דבר לא אמור להפריע לה.
ובאמת, מאז סיום הכיבוש הנאצי (היחיד של אדמה בריטית) הם מקפידים ששום דבר לא יפריע להם שם,
באיי התעלה השלווים.
מוסכמה מקובלת היא שחלק גדול מהבתים בצרפת ובוודאי באזורי הכפר הם עתיקים ורבים בשנים.
והם כמובן נראים כך, עם אבנים מחוספסות ששיני הזמן עברו עליהם.
ואז ונכנסים למשל הקתדרלה של רואן (ז'אן דארק, שריפה, אתם יודעים) שלפי הספרים, עומדת על תילה כמה מאות שנים טובות ורואים בעצם, שהיא הופצצה עד כלות על ידי בעלות הבית בחודשים שלפני הפלישה (אפריל 1944) והפכה כולה לתילי חורבות, למעט הצלב, כמובן...
ולא רק שם, בעצם ברוב החלק הצפוני/מזרחי של צרפת כל מה שנראה עתיק, הוא בעצם משוחזר באופן מושלם ממש.
אז עתיק או לא ?
ודרך אגב, במקום הצליבה של ז'אן דארק יש שוק.
וצלב.
כמובן...
קרפ מלוח (מתוק לא טעמתי. פשווט כבר לא היה מקום...), kouign amann (קון אמן בברטונית)(מולים.מולים. מולים. פירות ים (ג. הבןזוג בעיקר). באגט.
קרואסון. נקניק. קממבר (נורמנדי או לא?). פונדו שוויצרי. איטלקי. סיני. צרפתי. באגט. קרואסון. עוד גבינה. קרואסון...
הצילוווווו...
בון ז'ור. בון סוארה. מרסי. מסייה. מאדם. בון זו'ר. בון סואר. פארדון. מאדם, מסייה.מרסי כבר אמרתי?
וכך, שוב ושוב ושוב.
ועם שפה כל כך מעודנת ומנומסת על כל צעד ושעל, אני מתארת לעצמי שגם לקללות בצרפתית יש סטייל...
וזה כנראה הזמן לסיים, בסטייל, פוסט ארוך ארוך (אבל עם תמונות!) ולומר שבת שלום חברים יקרים, היה נהדר ונהדר לחזור.
אורוואר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)