אבל אין לי כלום. אני בודדה. כל כך בודדה.
והבדידות מכאיבה, כמו הריקנות כמעט. אוכלת אותי מבפנים, צעד אחרי צעד.
עד שלא נשאר בתוכי כלום. עד שהרצון הכי גדול שלי זה לעבור מפה, לנסוע למקום אחר.
מקום בו הכאב כואב פחות, והריקנות מלאה יותר.
מקום רחוק מפה. מקום שלא קיים.
החיים קשים מדי, דורשים יותר מדי מאמץ. מכבידים עלי. אני רוצה ליום אחד, לשכב במיטה,
ופשוט לא לעשות כלום. להתנתק מהעולם באופן גורף, ולא לעשות כלום. רק לשכב על המיטה, ולשתוק.
אבל אי אפשר.
"יום אחד תלמדי להעריך את כל מה שיש לך ואת לא רואה.
אני לא יודעת איך או למה זה יקרה, אני רק יודעת שזה יקרה.
יום אחד תסתכלי על עצמך במראה ותאהבי את מי שעומדת מולך.
זה לא קשור לכמה את שוקלת, או מה אכלת. זה קשור להבנה בסיסית שאין לך עדיין.
יום אחד תצליחי להסתכל למישהו בעיניים ולהגיד לו שאת אוהבת אותו.
עד אז כנראה שתהיי לבד, אז תעשי כבר משהו בשביל שהיום הזה יגיע."
יש ילדה במראה שלי.
לפעמים אני מרגישה שאני מכירה אותה, ולפעמים אני מתפללת שאי פעם אכיר.
יש ילדה במראה שלי, והיא מסתכלת עלי, במבט מוזר.
מבט מסתקרן, מבט מעצבן.
היא מסתכלת על כל פגם בגופי, וגורמת לי להרגיש רע.
יש ילדה במראה שלי, לפעמים אני רואה אותה צועקת, משתוללת.
ממש כמו חיה. מסתכלת, ומרחמת עליה.
ולפעמים, אני רואה אותה סתם מתחילה לבכות,
רק כי היא עצובה לפעמים.
יש ילדה במראה שלי, שצוחקת המון, צבועה לפעמים.
ובלב? רוצה רק דבר אחד.
הילדה הזאת, הבכיינית, העצבנית, המאושרת, הזרה, המגעילה, הסקרנית.
היא רק רוצה שיאהבו אותה.
יש ילדה במראה שלי, ולפעמים, אני מתפללת שתופיע שם ילדה אחרת.
רק לקצת, רק כדי לדעת איך זה להרגיש נאהבת באמת.
יש ילדה במראה שלי,
והילדה הזאת, זאת אני.
ואם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד, הייתי שונאת את עצמי.
אני משקפת את כל התכונות הכי מגעילות בבן אדם.
אני קנאית, אני מעליבה, אני לא יפה, וכן. זאת תכונה,
אני שטחית, ריקנית,
אני תחרותית, אני מפונקת, אני אגואיסטית,
אני עושה מה שבראש שלי בלי לחשוב איך אחרים יפגעו מזה,
אני מעצבנת, אני הורסת כל סיכוי להצלחה, אני מתנהגת כמו מטומטמת ברגעים
הכי משמעותיים.
אני האויב הכי גדול של עצמי.
הפוסט הזה מדבר על כ"כ הרבה ודברים ועל דבר אחד בלבד. אוף, אני משתגעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
