כל החודשיים האחרונים האלה היו ארוכים.
אבל ממש ארוכים.
אני בכללי מרגיש שהעבודה הקשה שהשקענו בהקמת הקונגרס הזה השתלמה,
אבל פאק. כמה קשה.
כמה אפשר היה להגיע בשמונה הביתה שלא אכלת דבר חוץ מאיזה סנדביץ (וגם ממנו אכלת חצי)
כמה אפשר לישון בשתיים בלילה כשקמים בשבע או אפילו לפני.
כמה אפשר לבלות בסניף הזה, שאשכרה ביליתי בו באמת יותר מבבית.
אז כמה?
כנראה שהרבה.
כל התקופה הזו אני קולט שוב ושוב כמה שהזמן הוא בלתי מוגבל,
זה אנחנו שמגבילים אותו.
אי אפשר לומר 'אין לי זמן', צריך להגיד 'אני מקצר את הזמן שלי',
כי אנחנו בוחרים את הפעילויות שלנו,
הסדר העדיפויות הזה,
ואולי אנשים לא מבינים לדוגמא מה אנשים יושבים שלוש שעות כל יום במשך חודש על הצגה של פעם אחת.
אבל אני מבין, ואני מקווה שגם הקאסט.
וטרטרתי את כולם עם ההצגה
עם הסרט
עם הכל.
אבל העיקר שיצא מזה משהו טוב, משו מוצלח,
שהקונגרס הזה היה משהו טוב לי ולסניף שלי,
משהו טוב לנשמה.
לומר 'אני יצרתי' כל כך שונה מלומר 'אני איצור'
וה'אימפריות נופלות לאט', הסרט-הצגה,, ההפקה המטורפת שנדמה לי שבכלל לא למדתי,
או עשיתי דברים אחרים תוך כדי.
זה משהו שיצרתי.
משהו, שיצרנו אנחנו:
ניצן
תום
יקיר
הילית
נועה
גיא
סתיו
ליטל
אנה
הראל
דני
תודה שסבלתם אותי בתקופה הזו, כי בדוגרי, הדבר שהכי הלחיץ אותי זה היה להלחיץ אתכם (למרות שזה היה כיף :P)
כל החודשיים האלה,
מתפרשים בפניי,
תסריט, צילומים ראשונים, פעולות, צילומים נוספים,הצגות, חזרות.
וגם: צעקות, אכזבות, הצלחות, כשלונות והעמדות.
זה נראה כמו יום אחד ארוך בחיים שלי.
אחד מתמשך עם הפסקות של כמה דקות של לישון.
ועכשיו? אפשר סוף סוף לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
