Perfect World

Nothing's Gonna Change My World

RSS: לקטעים לתגובות

11/2008

אייל

זה לא שלא ידענו שזה יגיע,

כבר חלקנו השלמנו,

אני השלמתי,

והוא הלך.

הוא הלך כבר לפני חודש, הפעם האחרונה שראיתי אותו.

ושהמצב החמיר ולא התקשרתי או ביקרתי הרגיש רע.

כי הוא אולי פרצוף שאתה רואה בבוקר,

ומדבר איתו

גם כן, לא האדדם הכי קרוב אליך.

הוא עדיין היה אדם.

שסבל.

וראינו את זה, ראינו כולנו.

וגם סבלנו כולנו.

לראות אותו יורד במדרגות,

זקוק לעזרה,

זקוק לנו.

וכשהוא היה קורא ולא תמיד היה לי מצ"ר אליו. אל זה.

הרגשתי רע. עם עצמי. ואיתו.

ואיפה אני שם את עצמי שחוגגים לו יומולדת או באים אליו.

המשקיף מרחוק אני מניח.

וזה כואב.

והוא הלך.

והזכרון?

"ובתוך הדפים של הזמן שאבד,

אנשים נגמרים ברגע אחד,

אימפריות נופלות לאט..."

השורות האלה סיימו את הסרט וההצגה שעבדנו עליו בשלושה חודשים האחרונים.

ובעריכות הוא טמטם לי את השכל.

אבל עכשיו משום מה.

אני רוצה לשמוע רק את זה.

כי זה מתאים.

כי זה הוא.

נכתב על ידי , 27/11/2008 21:30
6 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

<< לקטע הקודם

לבלוג המלא

לקטע הבא >>

כינוי:

מין: זכר

MSN: G{i}lad with you

3,117

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגלעד=) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גלעד=) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה