יש לפעמים בחיים רגעים כאלה שאנחנו רוצים לוותר.
על מסגרת, על אדם, על מקצוע, על משפחה אפילו.
תמיד זה איכשהו קשור לקונפליקט של ההגיון והרגש,
לפעמים הם פשוט מנוגדים, וזה מאבק קשה,
באמת מה להחליט בסוף.
הצד ההגיוני יאמר לי-
"איך אפשר לוותר כל הזמן הזה שעבר, עד שהתרגלתי
עד שהבנתי, עד שקלטתי, עד שרציתי לקלוט ולהבין.
אני לא יכול להתנתק מזה"
הצד הרגשי יאמר-
"איך קרה שכואב לי כל כך מהדבר הזה?
אולי כי נקשרתי, וכל דבר קטן,
הוא הדבר הכי גדול שיש.
אולי צריך להפסיק"
לוותר, להתחרט, לעזוב, לרוץ, לברוח, לעקור, להשתמט
כאן הרגש סוחף אותנו,
כי הרגש הוא המוטיבציה,
הוא המרחף
הוא הדבר שמעוור אותנו
עד לסוף של הסוף.
להישאר, להאחז, להאמין, להשתקע, להתמודד, לסמוך.
כאן ההגיון משאיר אותנו,
כי ההגיון הוא המייצב ,
הוא הבסיס על הקרקע,
הוא הדבר שפוקח לנו עיניים
את לתחילת ההתחלה מחדש.
ממה שלמדתי בחיים,
זה לדעת לוותר כשזה הגיוני,
ולהישאר שזה מרגיש נכון,
ולא להפך.
לדעת שיש רוע בעולם,
שלא תמיד אפשר לתקן אותו,
אבל גם לא תמיד צריך לחיות איתו.
לברוח זה קל, להישאר זה קשה.
לעזוב זה פשוט, להתמודד זה מורכב
ומתי יודעים אם צדקנו?
רק אחר כך.
סוף מחשבה ותחילה מעשה, הא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
