אני לידך פה ואת נופלת. מחזיקה לך את היד ואת מחליקה.
לאט לאט יותר כואב לי. לאט לאט את מחליקה יותר, מדרדרת, בוכה.
מריחה ריח שרוף של מוות, והיד שלך כבר לא איתי.
מביטה למטה ורואה אותך שוכבת, מתה, מדממת.
רואה אותי.
גשם שוטף אותי ואני מחייכת. עיניים אטומות. אוזניים טועמות את השמיים.
גשם שוטף אותי ואני מחייכת. לשמש יש ריח ורוד ולדשא מגע זוהר.
גשם שוטף אותי ואני מחייכת. כולם מסביבי רוקדים, נעים בהרמוניה מתוזמנת. מרחפים.
גשם שוטף אותי ואני מחייכת. מזרק תקוע עמוק בווריד ואני מזמן לא פה.
גשם שוטף אותי ואני מרחפת. "מתה ממנת יתר." מאושרת.
"אתמול אמרת שאתה אוהב" אני צורחת עליו. "אתמול זה זמן אחר, כרגע אני מאוהב באחרת." הוא משיב לי מאחורי המשקפיים הכהות שלו.
הפוסט הזה מוקדש לי ורק לי. הפוסט הזה שלי בשבילי ולמעני. הפוסט הזה נכתב בבלוג שלי, על ידי הידיים שלי והמוח שלי והעיניים שלי והגוף שלי.
איבדתי את זה מזמן, וכבר לא אכפת לי. עוד בחודשים האחרונים חיפשתי את זה. נאחזתי במציאות כמו עיוורת. כבר לא אכפת לי. כבר לא מזיז לי. תחנקו כולכם ותשרפו אחד אחת. אני אשב לי פה עד שיאשפזו אותי. איבדתי את זה מזמן ואתם כולכם עיוורים. חלק לא שמו לב שהשפיות שלי כבר לא פה. חלק אמרו שזה יעבור. חלק ניסו לעזור לי. ואני רק דקלמתי "יהיה טוב". אז לא טוב ולא יהיה. אז נפלתי חזק. אז מה שמחזיק אותי זה שיעורי פיתוח קול ושאני חייבת לסיים בצפר. אני אומרת לעצמי שאסור לי להכנע. אני אומרת שאישפוז זה יותר מידי כסף וגם ככה כסף זה לא אחד מהדברים שיש לנו בשפע כרגע. אני כלכך מצטערת שפגעתי בכולכם בדרך. אני מצטערת כי לא התכוונתי. אני רק אשב לי פה בשקט ואחכה שאמא תבין שאני באמת לא בסדר. מתישהו היא תשים לב.
לילה.
לילה טוב, אבטיח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
