הרסתי אותך. שברתי אותך. אני כלכך כלכך מצטערת.
אני נגררת אחרי ההרס העצמי שלי וגוררת אותך. אני הורסת את שתינו ולאף אחת מאיתנו אין שליטה.
את עוד יכולה לצאת מזה, עכשיו. לי ייקח קצת זמן לשקם את עצמי.
דפקתי לעצמי ת'יסודות. אני אתמוטט קצת ואבנה את עצמי מחדש.
את לא כמוני, את כלכך הרבה. אני מאמינה שתצליחי לצאת מזה ואני מאמינה שאני אצליח.
אני כלכך מצטערת.
הכל נראה כלכך קטן מפה. אני רציתי להגיע רחוק והלכתי לאיבוד בדרך.
אני עדיין לא התקרבתי לזה מספיק ואני הודפת את עצמי ומושכת את עצמי וקורעת.
בא לי ומפחדת. ומתחשק ולא. ואתמול עישנתי סיגריות.
הרסתי.
ואלי בכלל תמיד הייתי כזאת. נגררת. אחרי החברה הכי טובה, אחרי קבוצת אנשים. אחרי החברה. אחרי הגחמות הקטנות שלי.
הרצונות ההרסניים.
מצאתי פתק שהעברתי באחד השיעורים ביסודי. הסתכלתי על הכתב הזה, על המילים האלו, עלי.
הילע כתבה שכמה בנות מהכיתה לקחו ציור שהמצאנו ואמרו שהן המציאו אותו.
כמה קללות. כמה קללות זרקתי שם. הייתי ילדה טובה בשלב מסויים, אני בטוחה.
וכבר לא כלכך.
אני מרגישה כאילו אני חיה חיים של מישהי אחרת. אני יכולה לנשור עכשיו מבצפר, וללכת לגור ברחוב. לגנוב כסף רק בשביל המנה הבאה שלי.
אני יכולה.
הרבה זמן אני אומרת שאני רוצה את עצמי עושה סמים.
והייתי ליד באנג ליד חבורת מסוממים שאני לא מכירה בחוף בת"א ושיקרתי לאמא שלי. והם סידרו לנו את הראש של הנרגילה. ולא רציתי לעשן מהבאנג כי הייתי בת"א. לא כי זה מגעיל. לא כי זה אסור. לא כי אני נגד. כי אני בת"א ולא בא לי להתמסטל ולמות בערב אחד.
אני לא מבינה כבר איפה אני נגמרת ואיפה מתחילה המאיה הזאת שאני לומדת להכיר.
אני איבדתי את עצמי בתוך עצמי והחיפושים לא נגמרים.
ולפעמים אני מאושרת.
היה כיף בעיר עם סקאי ואוריה.
אני שפויה והכל בסדר. שבו בשקט.
לילה טוב, דג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
