יש לי תסביך נפוליאון.
אני לא זוכרת איך הגעתי למסקנה הזאת ולמה, אבל אני חייבת להסכים עם עצמי.
נפוליאון, אה? נחמד.
בדרך הביתה מסבתא ראיתי במבשרת איזה זוג אחד. הבן לא היה משהו והבת-די מכוערת.
ובכל זאת, הדרך שבה הם הלכו שיגעה לי כמה תאים אפורים במוח. מחובקים, נשענים אחד על השנייה. הם באמת נראו זוג לכל דבר, אוהבים כאלה.
ומתי בפעם האחרונה הלכתי ככה? יד ביד, מחייכת? הרבה זמן לא יצא לי להרגיש חלק מזוג מאושר שכזה.
בכלל, ללכת בביטחון במבשרת, יד ביד, בלי בושה. בלי פחד. לא נראה לי הגיוני כרגע.
בירושלים אין לי בעיה. באמת שאין לי. מצידי לשכב באמצע הרחוב. (טוב, קצת הגזמתי אבל הבנתם את הנקודה שלי.) אבל במבשרת? ביישוב שלי? אי אפשר.
אני יודעת שאם אני אלך ככה אני אסתובב בחרדה אחורה כל שלושה צעדים, אכנס לסרטים ולא אהנה מהסיטואציה לא משנה כמה חשיש אני אעשן.
כבר קרה לי ללכת יד ביד בקניון, וזה עוד יכול להיחשב למשהו בין חברים טובים. אבל לי זה הפריע. אני לא מסוגלת להסביר את זה בדרך שלא תאיר אותי באור פרנואידי משו. אבל בכל מקרה, זה מה שהלך לי בראש אחרי שראיתי זוג מכועים הולכים ברחוב לכמה שניות.
אני? לא שפויה? פרנואידית? לא.
אני לא יודעת למה אני מעדכנת בכלל, אבל התחשק לי.
לילה טוב, נחיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
