אני אוהבת לשבת בתחנה ולחכות לאוטבוס. שונאת שאני תקועה שם לבד, אבל אוהבת להיות שם לבד. לחכות.
אני אוהבת ללכת לקסטל בשעה לא מוגדרת, לא לדעת מתי יש אוטבוס ופשוט לשבת ולקוות שיחלוף איזה אוטבוס סורר.
לשבת במושב הקבוע שלי, הזה שמאחורי הדלת האחורית. להיות צמודה לחלון ולהשעין את הראש.
לצפות בנוף המשתנה מיער ויישוב לכביש ולעיר. לראות את כל האנשים מתחלפים. מנותקים מהסביבה.
אני אוהבת כשיש מעט אנשים בקו שאני נוסעת בו. ששקט.
אני אוהבת לשקוע במחשבות, כשאני לבד במושב הקבוע שלי. כשאף אחד מהחברים שלי לא מפריע לי.
שהנסיעה ארוכה ארוכה והמזגן פועל בדיוק כמו שצריך.
שאפשר להתנתק בלי שיציקו כל הזמן.
אני אוהבת לרדת מהאוטבוס, כשאני לבושה בבגדים הישנים שלי שאני הכי אוהבת.
לדעת ששוב אני פה- בתחנה המרכזית. בירושלים.
אני אוהבת להשאיר את כל המחשבות במושב הקבוע שלי, ולרדת מאושרת מהאוטבוס.
אני אוהבת את העיר.
ובכלל, יש לי לק ירוק. אז ברור שאני מאושרת.
לילה טוב, אמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
