לא להאמין שמחר, עוד כמה שעות, אני יהיה ב-י"א.
עוד לא קלטתי שעליתי לט' ופתאום אני מסיימת תיכון תוך שנתיים?
חולני.
אני מתה כבר לפגוש את כולם אחרי מלא זמן שלא דיברנו או התראנו.
לראות שוב את סבתא. *.* ואת סמי. *.*
להיות שוב בכיתה עם דאו דאו. :P ולצחוק עם כולם על כולם.
י"א. זה לא נקלט.
באמת שלא.
קצת מפחיד, האמת. כל הבגרויות וכל זה. ועוד לעבור את זה בלי עמית.
אבל יש לי מספיק אנשים שיהיו שם בשבילי.
והיי, קלטתי לפני כמה ימים- אנחנו לא לומדים ברביעי!! זה אומר חופש באמצע השבוע!!
כלכך מתאים לי.
פגרה. חודשיים.
דווקא בתקופה שנראה לי שאני הכי צריכה אותם, פגרה.
"חופש".
עצוב שהמפגש הזה הפך כבר לסוג של קבוצת תמיכה, אבל כנראה שזה מה שאני צריכה כרגע.
אני אתגעגע. אני אתחרפן. ועמיתי יזמין אותי הרבה לפאבים, כי הוא חייב לי.
זה מטומטם, אני יודעת. אבל אני לא רוצה להיות כל יום בבצפר בידיעה שהמבטים שלנו לא יצטלבו.
ושאני לא אתרגש יותר רק כי ראיתי בנאדם שדומה. ושאני לא אבין מה הבעיות שלי,
כי אני לא כזאת.
גם ככה יצא לנו להתקל במסדרון פעמיים שלושה, כך שזה לא כזה רלוונטי.
ואני יודעת, יצא לי גם להיות באוטבוס ולקלוט את אותן העיניים המוכרות שעקבו אחרי מידי פעם.
אבל אני רוצה יותר.
זה טיפשי, אני מבינה. הרי אנחנו לא דיברנו מעולם, וכל פעם ששמתי לב שמישהו מסתכל שנינו הסטנו את המבט.
אבל זה מין קראש מוזר והזוי שכזה, ואני לא אגיד משיכה. אני לא.
זה פשוט מהדברים הקטנים שהשאירו אותי קצת שפויה כשהלימודים היו קשים מידי.
ועכשיו? עכשיו אני צריכה למצוא משהו אחר שיחזיק אותי על הקרקע ולא יתן לי ליפול. לא יתן לי לרחף.
משקפיים. כבר אמרתי שיש לי משקפיים?
אז יש לי. רק לרחוק, כשאני רואה טלוויזיה או קוראת מהלוח.
אבל עדיין.
כנראה השלב של הילדה השמנה המשקפופרית וחסרת הבטחון לא עבר, הא?
חזרתי ליסודי.
אני גאה בעצמי, שהחזקתי מעמד עד עכשיו.
"לא יותר."
"מה?אתה מפסיק לשתות?"
"לא. אני מפסיק להתעורר."
חחח
הוא עדיין לא התקשר. והפלא מת.
מבאס? הלאווי.
לילה טוב, חופש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
