מציאות נפרדת.

יש לי תסביך נפוליאון.

אני לא זוכרת איך הגעתי למסקנה הזאת ולמה, אבל אני חייבת להסכים עם עצמי.

נפוליאון, אה? נחמד.

בדרך הביתה מסבתא ראיתי במבשרת איזה זוג אחד. הבן לא היה משהו והבת-די מכוערת.

ובכל זאת, הדרך שבה הם הלכו שיגעה לי כמה תאים אפורים במוח. מחובקים, נשענים אחד על השנייה. הם באמת נראו זוג לכל דבר, אוהבים כאלה.

ומתי בפעם האחרונה הלכתי ככה? יד ביד, מחייכת? הרבה זמן לא יצא לי להרגיש חלק מזוג מאושר שכזה.

בכלל, ללכת בביטחון במבשרת, יד ביד, בלי בושה. בלי פחד. לא נראה לי הגיוני כרגע.

בירושלים אין לי בעיה. באמת שאין לי. מצידי לשכב באמצע הרחוב. (טוב, קצת הגזמתי אבל הבנתם את הנקודה שלי.) אבל במבשרת? ביישוב שלי? אי אפשר.

אני יודעת שאם אני אלך ככה אני אסתובב בחרדה אחורה כל שלושה צעדים, אכנס לסרטים ולא אהנה מהסיטואציה לא משנה כמה חשיש אני אעשן.

כבר קרה לי ללכת יד ביד בקניון, וזה עוד יכול להיחשב למשהו בין חברים טובים. אבל לי זה הפריע. אני לא מסוגלת להסביר את זה בדרך שלא תאיר אותי באור פרנואידי משו. אבל בכל מקרה, זה מה שהלך לי בראש אחרי שראיתי זוג מכועים הולכים ברחוב לכמה שניות.

אני? לא שפויה? פרנואידית? לא.

אני לא יודעת למה אני מעדכנת בכלל, אבל התחשק לי.

לילה טוב, נחיר.

שנה חדשה בפתח. (:

היורה כבר היה, ואני מקווה שיהיה לנו חורף גשום ושנה מושלגת.

אתם יודעים איזה שלג, כזה שטובעים בו, לבן לבן שחוסם את כל הכבישים. שלא מפסיק לרדת לא משנה מה.

כיף.

אני אוהבת חורף, כשהשמיים מתעטפים בעננים צמריריים. רוח קרה שחודרת עמוק. הריח הזה, ההרגשה הזאת. חורף.

סוף-סוף העונה שלי באה.

כנראה שהדיכאונות האלו שהיו לי בקיץ היו בגלל העונה הזאת, שמייבשת אותך וגורמת לכולם להיות דביקים ומסריחים.

אז הנה, החורף מתקרב בצעדי ענק ושנה חדשה שמתחילה איתו. כבר טוב.

אני אשרוד את הבגרויות. אני אאסוף את עצמי בידיים. והכי חשוב- אני אחליט.

ובקיץ הבא כבר הניתוח, אז אפילו הקיץ אמור לחלוף עלי ברוח טובה.

עוד מעט נגמרת הפגרה. והקבוצה המדהימה תחזור להיפגש. אולי אנשים חדשים יצטרפו, אולי אנשים אחרים יפרשו. העיקר שהקבוצה תחזור.

היה כיף, אז.

חזרתי להיות האני השמחה והחייכנית, ובאמת שהתגעגעתי.

חזרתי להיות האני שמחייכת כשעצוב וצוחקת במקום לבכות.

חזרתי.

התגעגעתם?

מין גישת זן שכזאת. אז קרו דברים לא בדיוק משמחים. אז מה? חיים.

לחזור לשקט שלי.

לילה טוב, מוות.

מרגישה כאילו אני בים, צפה. הגלים נושאים אותי בתנועות שקטות, ארוכות, איטיות.

שעות שוכבת ככה, על הגב. עיניים עצומות. קולות של ים שמתמוגג אל החוף.

שמש מאירה עלי, מידי פעם אני צוללת אל המים הקרירים, וחוזרת לצוף.

שעות.

הכל שקט, מזמן אין פה אנשים. מידי פעם איזו ציפור עוברת, כתם צל שט על גופי.

המים הכחולים גורמים לי להרגיש מרחפת בשמיים. הכל רגוע. שקט. שליו.

מרגישה כאילו אני בים, והכל שקט.

פשוט שקט.

מין רגיעה מוזרה אחרי לחץ לא מוסבר.

עייפות שגובלת בניתוק קל מהמציאות. מחייכת לעצמי בשיעור ביולוגיה.

לא מקשיבה למורה. לא מקשיבה לכיתה. הכל כלכך רגוע אצלי בראש.

שקט.

לישון ככה כשאני ערה. בלי לחץ. בלי לחץ. בלי.......

לילה טוב, בוקר.