"את חייבת לעשות משהו עם הצינון הכרוני הזה שלך" היא המשיכה להרצות לי בעינייני בריאות תוך כדי שאני פותחת את התיק בחיפוש אחרי הכדורים שלי, מתעלמת מההגדרה שלה למחלה שלי. "צינון" צחקתי מבפנים. איך היא קוראת לזה בשם כזה בכלל?
"אני יכולה לפנות לכן?"
הגיחה לפתע משום מקום מלצרית דקיקה עם שיער שחור ועיניים כחולות מהפנטות.
"כן, אני סיימתי" לחשתי והרמתי בזריזות את המזלג והסכין לעבר הצלחת עם שאריות הסלט שכירסמתי בחוסר חשק מובהק.
המלצרית הלכה. נשארנו שתינו שוב.
חזרתי לפשפש בתיק הצבעוני שלי, מוציאה את הארנק, הסיגריות, המפתחות של הבית, העט, המסטיקים, השפתון שהיה זרוק שם בתחתית, עוד 2 שפתונים וקרם ידיים. השולחן שהחל להתמלא בכל תכולת התיק המיותרת שלי גרם לגיחוך קל מצד אורלי.
"יש לך עוד דברים שם בתיק?" היא שאלה בציניות.
אני בכלל לא טרחתי להרים את העיניים, רק הוצאתי את הבקבוקונים והנחתי על השולחן בשורה בזמן שהתחלתי להכניס חזרה את כל הדברים המיותרים שיצאו משם שנייה לפני.
"את כמו ההוא בתוכנית המצויירת שהיה מוציא את כל הדברים מהשיער האפרו שלו" גיחכה, מצחיקה את עצמה.
"חמשת המופלאים" לחשתי והתרכזתי בשורת הכדורים שסדרתי על השולחן. 2 של B12, 2 של אבץ ועוד אחד בשביל הנפש.
"מה?" היא פתאום נזכרה שגם אני שם.
"חמשת המופלאים" עניתי שוב ובלעתי את שני הראשונים.
"על מה את מדברת, פני?" היא התעקשה להבין במה מדובר.
"חמשת המופלאים" עניתי שוב, מתפלאת שהיא בכלל לא מבינה אותי ובלעתי עוד שניים.
היא רק בהתה בי, בכדורים, חושבת לעצמה כמה מוזר לראות אותי מפמפמת אותם אחד אחרי השני, כמו באיזו סצנה מסרט .
"הסדרה!!" עניתי בקול רם מעט, תוהה האם היא עושה את עצמה כלא מבינה ובלעתי את הכדור החמישי במספר.
מכשהבנתי שהיא איבדה אותי איפשהו שם בין האבץ ל12B, שאלתי אם להזמין חשבון.
בזמן שעבר עד שהחשבון הגיע אני ישבתי ובהיתי באותה מלצרית עם השיער השחור והעיניים הכחולות ואורלי המשיכה לדבר. ולדבר. ולדבר.
במקום להקשיב לאורלי, כל מה ששמעתי זה את המצית שנופלת לזוג שישב לידנו, את לגימת המים של הזקן ההוא שישב בשולחן הראשון ליד השומר, את שריפת השמן במחבת הגדולה שבמטבח רגע לפני ששפכו שם ביצה בשביל ההיא משולחן 6 שביקשה סנדוויץ' עם חביתה עשויה היטב ואת העט שחורטת על גבי דף החשבון שהגישו שנייה לפני זה לאורלי.
"את באה?" היא שאלה, מנופפת במפתח שבידה, מורה לי לבוא איתה לכיוון האוטו.
נכנסנו לאוטו שכבר הסריח מהסיגריות שעישנו בו בחודשיים האחרונים מאז שחזרתי ואני ישר שלחתי יד ארוכה לכיוון המערכת, מכניסה את הדיסק ההוא שיוסי צרב לי ביום הראשון שלי בהודו. ניק קייב בכה על איזו אהבה שהוא ידע ולא יכל לעכל אותה. הסוף של הבחורה כבר היה ידוע ואני הזלתי דמעה.
אורלי כבר הייתה על 100, הרגשתי את המתח ואת הרצון העז שלה להחזיר אותי כבר הביתה, להורים שלי ולנשום לרווחה שלא עשיתי שום שטות בזמן שאני איתה.
הסתכלתי החוצה דרך החלון, אולי זה היה הגשם של חודש מאי שהפך את ניק קייב לכל כך עצוב ומלא זכרונות ואולי זה היה ריח הסיגריות שהזכיר לי כל כך את העבר. הדמעות החלו זולגות בלי שליטה. שוב.
אורלי כבר האיצה ל120, מנסה להסתיר את דפיקות לבה במוזיקה של קייב ללא הצלחה.
הגענו אליי, השעה הייתה בסך הכל 22:40 והיא התעקשה ללוות אותי עד הדלת. אני כבר לא טרחתי להתווכח, לא היה אכפת לי. רק רציתי לשכב במיטה שלי ולכתוב לתוך המחברת שמכילה את כל החוויות שלי.
עליתי לקומה הראשונה, הנהנתי להורים שלי לשלום והמשכתי למעלה, לקומה שלי.
אורלי עלתה אחרי בצעדים קלילים, מנסה להתגנב או מנסה לשמור על שקט כדי שלא יחזרו לי שוב ההתקפות האלו שלי. "התקפות צינון" היא בטח קוראת להם. "התקפות פראנויה" הם קראו להם.
נשכבתי במיטה, משאירה את הדלת פתוחה, אולי כדי לשמוע מה ההורים שלי מדברים עם אורלי ואולי כדי למנוע מעצמי להיכנס שוב ליפול למחשבה ההיא שיש מישהו שמנסה להיכנס דרך החלון שיש לי בתקרה.
שכבתי במיטה החמה והנוחה, נזכרת במיטה המתקפלת ההיא ששכבתי עליה בגסט האוס הקטן ההוא בדלהי, מביטה ביוסי שישן בעיניים פקוחות וחיוך מרוח על שפתיו היבשות. אצבעותיו נוגעות במותניי החשופות , מעבירות בי זרמים של אושר.
"היא שוב התחילה לבכות" אמרה אורלי להוריי בקול שבור.
"אני לא יודעת מה אי עוד יכולה לעשות" היא המשיכה, מסגירה את מחשבותיי להורים המסכנים שלי, שכבר לא יודעים מה לעשות.
אמא שלי הורידה את משקפיי הקריאה העדינות שלה, הורידה את כל שכבות ההגנה והחלה לבכות. 'מסכנה', אם היא הייתה יודעת שזה מה שייקרה לי, היא לא הייתה נותנת לי לטוס להודו מלכתחילה. חשבתי לעצמי.
הם המשיכו לדון במצבי עוד איזה רבע שעה ואני כבר נרדמתי.
חלמתי על הודו שוב. אני לא מפסיקה לחלום כבר חודשיים, מאז שחזרתי. על הודו עצמה ובייחוד עליו. מי היה מאמין שמכל המקומות בעולם, דווקא שם אפגוש אותו? החצי השני שלי.
כבר בטיסה, אחרי שאורלי לא יכלה להצטרף אליי להודו ואני נותרתי לבדי עם התיק 90 ליטר על הגב שלי הרגשתי שמשהו טוב הולך לקרות לי בהודו. הוא ישב מאחורי בטיסה ואני לא הבחנתי בו עד שירדנו וחיפשנו מונית.
הוא ישר הציע שנחלוק מונית ואני חייכתי, מנסה לעכל מה קורה לי בכלל, אבודה בארץ אחרת.
החלטנו במונית להתחיל יחד, כי שניינו היינו לבד. בגסט האוס שהמליצו לו עליו עוד בארץ, חלקנו חדר והוא נתן לי דיסק עם אוסף שירים "כדי שיהיה לך קל להירדם עם חיוך" הוא אמר.
וכך היה.
הוא לא בחל במסיבות, אלכוהול וסמים. וגם אני לא. במשך חודשיים שלמים, בלעתי כל מה שהוא נתן לי לבלוע ושתיתי כל מה שהיה במצב צבירה נוזל. חוויתי חוויות שלא חשבתי שקיימות ולא רציתי להפסיק.
אחרי חודשיים ההורים שלי קיבלו טלפון לבוא לקחת אותי. כי הוא כבר לא יודע מה לעשות איתי.
אחרי שבוע כבר הייתי בארץ, עם עצמי. בלעדיו. כל כך שבורה, כל כך ריקה.
הוא הבטיח שנתראה בארץ כשהוא יחזור ואני ראיתי בעיניו את הפחד והתיעוב שהוא חל כשהוא הביט בי, במה שנשאר ממני. מתקשה להאמין שאראה אותו שוב.
השעון צלצל והודיע כי השעה כבר 6:30
שמעתי את ההורים שלי מדברים עם אורלי בקומה התחתונה, קולם היה נרגש מעט, אפילו קצת מאושר.
ירדתי למטה בעיניים חצי סגורות והבטתי בהם.
"נו, תתלבשי כבר, אנחנו צריכים להיות בשדה עוד שעה כבר!!!" קראה אורלי בהתלהבות
ההורים שלי היו לידה, מביטים בי שמחים, גאים, מאושרים שאני מגשימה חלומות וטסה להודו לכמה חודשים. עושה מה שבאמת רציתי לעשות בחודשים האחרונים, להשתחרר.
הנסיעה לשדה התעופה הייתה הזוייה. הרגשתי תחושת דה ז'ה וו מטורפת אך לא סיפרתי כדי שלא יחשבו שהשתגעתי.
אורלי חיבקה אותי חזק בזמן שעמדנו בשדה התעופה, שוב מתנצלת על כך שהיא בסוף לא מצטרפת איתי להודו ומבטיחה לי בעיניים דומעות שיהיה לי כייף. כייף אמיתי.
עליתי למטוס והתיישבתי בכיסא המרווח.
הבטתי מסביב וכל המטוס היה מלא באנשים צעירים שהולכים למצוא את עצמם בארץ מרוחקת.
אחרי שנחתתי לבדי עם התיק הגדול, לראשונה בארץ מרוחקת, התיישבתי על הספסלים הגדולים האלו שהיו בשדה וחיכיתי. שהזמן יעבור, שכל נוסעי המטוס שהיו איתי כבר יעלו על המוניות ויתפזרו להם ברחבי הארץ.
לא שמתי לב ועברו כבר שעתיים. בינתיים שירבטתי את כל מחשבותיי בתוך הפנקס הקטן שלקחתי איתי.
רצתי למונית הראשונה שמצאתי וסגרתי את הדלת.ביקשתי מהנהג שייקח אותי לגסט האוס קרוב וטוב לפני שייכנסו עוד אנשים למונית.
הנהג חייך ואמר באנגלית קלוקלת שבדיוק לפני הוא הסיע כמה חברה צעירים מישראל לגסט האוס והוא ייקח אותי גם לשם כי יש עוד קצת מקום פנוי שם.
התרווחתי במושב האחורי וחייכתי לעצמי בשלווה. על המושב לידי היה מונח דרכון רעוע ודיסק שכנראה נפל למישהו שנסע ברכב לפני.
בינתיים פתחתי את הדרכון וראיתי בחור צעיר בשם יוסי מחייך אליי מתוכו.
מרוב סקרנות, הכנסתי את הדיסק לדיסקמן שהיה לי ולחצתי על play.
ניק קייב בכה על איזו אהבה שהוא ידע ולא יכל לעכל אותה. הסוף של הבחורה כבר היה ידוע ואני הזלתי דמעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
