"אני לא הייתי הולכת. טוב, בעצם כן הייתי הולכת, אבל את יודעת שאת לא אמורה ללכת" היא אמרה ובלבלה אותי עוד יותר.
הלב אמר לי ללכת, הצית בי את אותן הרגשות שניסיתי להדחיק כל השנה האחרונה.
ההגיון לעומת זאת, כבר הריץ לו תרחישים אפשריים ובכולם השורה התחתונה הייתה שאני זאת שנפגעת.
"נו, אז את באה היום בערב, נכון?" זרק לי שי.
"אהה... תשמע, תראה.. אני לא חושבת שאני אגיע" עניתי בהססנות, משפילה את עיניי מטה.
"פני, את באה...נו, את יודעת שזה חשוב לי וחוץ מזה, מי יצלם אותנו אם לא את?" המשיך, מנסה לפנות לכיוון המצפון הישן שלי.
"אבל שי, זה לא זה, תבין...אני לא באה בגלל...אתה יודע, אני לא רוצה לראות אותו או אותה. לא עכשיו" עניתי, ניסיתי לפנות לצד המבין שבו ללא הועיל. הוא הביט בי במבט מבין אבל בתוכו היה כמו ילד קטן שרוצה שאני אגיע כדי להיות שם בשבילו בלי לחשוב על הצד שלי.
"נדבר, טוב?" קמתי מהשולחן במהירות ונעלמתי מעבר לדלת הזכוכית הכבדה של בית הקפה הקטן.
השעות שלפני ההופעה היו ארוכות עד אין סוף. הלב דפק במהירות, ההגיון הריץ מיליון תרחישים שונים למה שיקרה בערב, הבטן התהפכה והסתובבה כמו מכונת כביסה שהגיעה לשלב סחיטת הבגדים. ואני הלכתי לאיבוד.
ידעתי שאם אשאר בבית אתחרט על כך שלא הלכתי לראות את שי ובייחוד את המתופף שלו שלפני שנה הייתי בטוחה שהוא האחד. {אני והחברה שלו מסתבר חשבנו אותו הדבר}.
מצד שני, התרחיש כבר רץ לי בראש:
שעה לפני ההופעה כבר התלבשתי במכנס לבן וצמוד עד הברך שחשף את שאר הרגל הלבנה שלי ואת הקעקוע הקטן שמתנוסס מעל לקרסול רגליי שנחו להן בנעליים התכולות שקניתי היום בנוסף, חפפתי את שערי במשך חצי שעה, מעסה כל פינת קרקפת שיש , מייבשת את השיער בעזרת אותה מגבת עם הדפס של דגל אנגלייה שרכשתי לא מזמן, מסרקת בעדינות את התלתלים הרטובים שעוד מעט כבר יתייבשו לצבע חום מבריק ויסתלסלו בעדינות.
איפרתי את פניי בעדינות, מניחה מעט צללית זהובה מעל עיניי הבהירות, תוחמת אותן בעפרון שחור ומעבה את ריסיי בעזרת אותה מסקרה שפירסמו ממש השבוע בעיתון.
לסיום, מושכת מעט מבריק על שפתיי הוורודות, תולה על אוזניי את העגילים החדשים שרכשתי לא מזמן בקרוב ל700 ₪ {וצמיד תואם}, מחדירה לגבה 2 ספייקים כסופים, עגיל כתום ללשוני ונקודה אדומה על האף.
הבטן שוב מתהפכת, אני מביטה במראה ורואה את פני-ליין, גרופית נאמנה מתכוננת לעוד ערב הזוי.
השעה 21:00 ואני מתניעה את הפונטו הלבנה ומסבירה לה שאנו נוסעות היום לת"א ואני לא יודעת איפה נסיים.
21:30 ואנחנו כבר שם. אני יושבת ברכב עוד איזה 20 דקות, מוציאה את המפתח מהסוויץ' ומחזירה אותו וחוזר חלילה. ברדיו עוד שעה של שירי אהבה ופתאום שמים את הפו פייטרס ואני חושבת רק עליו, המתופף ששבר לי לפני שנה את הלב. והוא במרחק הליכה.
אני יוצאת מהרכב ומתקרבת. הם עושים באלאנס ואני כבר ללא שיווי משקל.
שי יוצא החוצה לקראתי מחייך מאוזן לאוזן, שמח לראות אותי ויותר מה שמח שהוא ניצח במשחק הקטן שלנו והצליח לשכנע אותי לעשות כרצונו. אני נכנסת פנימה והוא כבר על הבמה, מתחבא מאחורי מערכת התופים שלו. הוא מחייך לעברי ועיניו עצובות, אני מרגישה מבט חודר מצד ימין ורואה אותה, אותה נערה עצובה מלפני שנה עומדת דרוכה, לא מוכנה לוותר עליו שוב ללא מאבק.
ההופעה החלה ואני מצלמת. אני מביטה עליו מחייך לכיווני, עובר את העדשה ונכנס לי לתוך הלב.
הבטן שוב מתהפכת ואני כבר לא יכולה יותר.
אני מתחילה לתהות אם בכלל היה שווה לבוא ולהרגיש שוב את כל הרגשות שהדחקתי כל השנה האחרונה.
"איך היה פני, נהנית?" שאל שי והתנשף תו"כ, מנסה למתן את כל האדרנלין שרץ לו בגוף בשעה האחרונה.
"כן, היה טוב..." חייכתי לעברו, מחפשת בעיניי את המתופף והחברה שלו.
"הם לא פה" הוא ענה ונדמה היה כאילו הוא מעולם לא עלה לבמה. קולו היה רגוע ושקט, מבין וכואב. לרגע קל נדמה היה שהוא יודע את כל הסיפור שמאחורי ה"רומן" שלי ושל המתופף, משהו שמעולם לא סיפרתי בשלמותו.
הוא הניח על כתפי החשופה יד תומכת וניסה להעביר אלי את תחושת ההבנה וההזדהות שהוא חש.
"יהיה בסיידר פני, יאללה, בואי נלך לחגוג, נשתה משהו" הוא ניסה להנחות את גופי לפסוע לכיוון היציאה.
התיישבנו בבית הקפה. אני, שי, הבאסיסט והגיטריסט. הבטנו בתמונות וצחקנו. אני בכיתי מבפנים.
אחרי חצי שעה שי קיבל טלפון ודיווח איפה אנחנו. הבטתי בו והוא הנהן עם הראש כהסכמה.
אני רציתי ללכת אבל קפאתי, לא יכולתי או רציתי להמשיך.
אחרי 5 דקות הוא נכנס. ללא חברה, ללא מערכת תופים שהוא יכול להסתתר מאחוריה.
הוא אמר שלום לשאר הלהקה וקרא לי לבוא איתו החוצה.
הלכנו ברחוב הזה באמצע תל אביב, כולם הולכים,ספק רצים סביבנו ורק אנחנו צועדים באיטיות, נדמה כנמצאים באיזור זמן אחר עד שמצאנו ספסל וישבנו עליו.
הוא הסתובב לעברי והביט לי בעיניים. ללא עדשה או מצלמה שהוא צריך לעבור דרכה. רק אני והוא בעולם מלא דימיון.
הרגשתי איך הדמעות מציפות את גרוני אך לא נתתי להן דרור. רק ישבתי והבטתי בעיניו העצובות שמביטות בעיניי האטומות למגע או רגש.
בשלב הזה שהוא סיפר לי כמה קשה הייתה השנה האחרונה וכמה שהוא התגעגע אליי ושהוא כל כך שמח לראות אותי הערב, הבטן שלי התהפכה שוב ושוב.
הפעם באמת שלא יכולתי להתאפק יותר ורצתי הצידה להקיא.
אחרי שהקאתי ממערכותיי את כל ההגיון והרגש, את כל העצב והכמיהה, התיישבתי חזרה על המיטה ,חייגתי אליה בזריזות ואמרתי לה:
איזה מזל שההגיון ניצח ולא הלכתי, לכי תדעי מה יכל לקרות.
טוב,
רבים וטובים משתתפים בתחרות ישראוסקר. וגם אני.
תציצו, יש שם אנשים טובים {ואני עדיין לא גיליתי מי רשם אותי, זה הזמן לויידויים}.
אני יודעת שאני לא בקטע של תחרויות אבל הפעם הסכמתי {מה שקצת אלכוהול וסמים עושים ליכולת השיפוט שלי...}.
יאללה, שבוע טוב
{כן, אני כותבת בשבת. ניתן להסיק ש....?}
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
