טוב, פרק שני בסדרת "החבר המושלם".
קראו קודם אצל ה-אחת! ואח"כ תמשיכו לסיפור.
תנשמי עמוק, אל תתרגשי. הרי עברת את זה כבר מיליון פעם וחוץ מזה, מה אכפת לך כל כך? בסה"כ פגישה אחת זריזה, כמה זמן זה ייקח כבר? הרי הם ימותו עלייך, כמו כולם הם ישר יחייכו כשיראו אותך, הם יובכו מעט מהבדיחות שלך {רק אל תדברי על שואה וסקס הפעם}, הם ינהלו איתך שיחה קצרצרה על המצב הביטחוני והפוליטי שבמדינה, רק כדי לבחון אם את מעודכנת במה שקורה סביבך או שאת מרוכזת רק בעצמך. הם יבחנו אותך מקו רגל ועד ראש, את הבגדים שאת לובשת, את השיער הארוך שזרוק על גבך, את החורים שעשית לעצמך עם השנים, אולי הם אפילו יעירו לך משהו עליהם, ישאלו אם לא כאב לך ואת תספרי את אותו הסיפור שאת מספרת כבר שנים לגבי הפירסינגים, אולי אפילו תשפילי עיניים לכיוון הרצפה במבוכה, תנסי למצוא איזה שקר קטן לגבי זה שאת מורידה אותם אוטוטו ושזה היה שלב בחיים. את לא תרימי את העיניים אפילו כדי לשקר כי את יודעת שאת גרועה בזה והם יעלו עלייך בשנייה. את מיד תעשי איזה קישור לעבודה שיש לך, תתגאי במה שאת עושה והם ישכחו מיד מכל החירורים שיש לך ויציעו לך עוד משהו לשתות.
אולי תהיה דממה קצרה, את תביטי בו מביט בך ותחייכי. מי יודע, אולי הוא יבין את הרמז ויגיד להם שאתם יוצאים והכל יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג, באמת.....
השעה כבר 19:50 ואני לא שמתי לב שאני כבר 10 דקות יושבות על המיטה, מחזיקה זוג נעליים שמורכב בעצם מ2 נעליים לא תואמות ונסחפת במחשבות.
"יהיה בסדר פני, רק שימי נעליים ולכי, הם ימותו עלייך" המשכתי לשכנע את עצמי, הפעם בקול רם.
"מה כבר יכול להיות?" המשכתי. "הרי אנחנו יוצאים כולה 3 שבועות".
"מהר יעלי, את הנעל השחורה או האדומה?" תקפתי אותה לפני שהספיקה להוציא מילה.
"מה יש לך, השתגעת?" ענתה יעל חצי ישנה.
היא תמיד נרדמת ישר אחרי שהיא חוזרת מהעבודה המשוגעת הזו. לפעמים אני בכלל לא מאמינה עליה, היא חוזרת בחמש וחצי, בשש היא כבר נוחרת כמו נינג'ה. כמה היא מפספסת בחיים בלי להרגיש זאתי....
"נו, אין לי זמן, אני פוגשת את ההורים של ניצן היום לארוחת ערב". הסברתי בזריזות לתוך השפופרת שהחזקתי בעזרת הראש והכתף תוך שאני עומדת מול המראה ומנסה להחליט אלו מן העגילים מתאימים לחולצה שלבשתי.
"מי זה ניצן?" היא שאלה בעייפות.
"נו, אמרתי לך, זה שאני יוצאת איתו כבר 3 שבועות".
"ההוא שאת הולכת איתו כל הזמן לקולנוע?" היא שאלה מופתעת מעט.
"כן, הוא!" עניתי לה בחצי חיוך, בודקת במראה את המראה הסופי.
"חחחח" היא התחילה לגחך בקולה העייף "את פוגשת את ההורים שלו אחרי שבועיים" המשיכה לבדר את עצמה ולגזול מזמני.
"מה מצחיק אותך, 'פגרת?" ציחקקתי בחזרה.
"מה, את בהריון שאת נפגשת איתם." שאלה
דממה
"מה?????" היא צעקה.
"כלום, פשוט נפל לי הטלפון לרגע, מה את נלחצת את? איזה בהריון? בכלל לא שכבנו" עניתי.
דממה.
אני לא בטוחה אם באותו הרגע היא איבדה את ההכרה או שסתם היא נקרעה מצחוק עד שלא יצא לה קול אבל זה היה הסימן שלי לנתק את השיחה, לקחת תיק ולצאת לדרך.
הוא חיכה לי למטה ברחוב בו הוא גר, אותו רחוב קטן עם 8.2 עצים בכל צד של הכביש, 10 מכוניות חונות בקו ישר בכל צד, אף אחד לא חונה באדום לבן ואין לכלוך על הכביש. הכל שקט ומסודר.
הגעתי לבניין וסינוורתי אותו עם האורות של הרכב שיידע שזו אני, אח"כ, כשעצרתי לידו, פתחתי את החלון, נתתי לפו פייטרס להשתחרר לאוויר ולעשן הסיגריה שכיביתי לפני שהגעתי להתנדף החוצה.
"תגיד, יש מצב שאני חונה על הפינה שם." שאלתי בקול רם, מנסה לגבור בקולי על קולו של דייב שבדיוק שר על סמים {לא, אני לא הוזה}.
אחרי חיפוש חנייה כפוי ואיסור מוחלט מצידו לחנות באדום לבן, עלינו לדירה. במעלית הוא חיבק אותי ביד רועדת ונישק אותי ברכות על השפתיים.
השיחה עם ההורים עברה בדיוק כמו שחשבתי, החיוכים המזויפים הרגילים, השאלות על החיים, העבודה, אוסטרליה, פירסינגים, ההורים וכל השטויות ששחיתי בהן כבר.
אחרי השיחה ישבנו לאכול ארוחת ערב.
עם המזל הנוראי שלי, אמא שלו הכינה את האוכל שהיא מתגאה בו הכי הרבה, בשר בקר ופשטידת בצל. הוא כמובן שכח לספר לה שאני אלרגית לבצל ובנוסף שאני צמחונית.
מאוחר יותר, כשאני אוכל תפו"א במיקרו עם חצי קופסאת קוטג' יתברר שהיא עבדה עליו כמה שעות ונורא רצתה להרשים אותי בבישול שלה.
אחרי הארוחה יצאנו לבית קפה.
ישבנו שנינו, אני קדחתי על כך שההורים שלו לא ממש התרשמו ממני והוא ניסה לשכנע אותי שוב ושוב שהם כן, שהכל בסדר ומצוין, שהוא יודע מתי ההורים שלו מרוצים ומתי לא.
סיימנו את הערב בסט נשיקות חמודות.
"אני לא יודעת יעלי, לא נראה לי כל העניין" התבכיינתי מעט "נראה לי שהם לא אהבו אותי" המשכתי.
"תעזבי אותך כבר, מה את לחוצה?" ענתה בעייפות, הפעם לפני העבודה.
"לא יודעת, נראה לי... השבוע הוא היה קצת מרוחק, את יודעת... משהו מוזר שכזה".
"יותר מהרגיל?" הצחיקה את עצמה שוב.
"כן, יותר מהרגיל...." עניתי ונזכרתי בכל ההתחמקויות שלו השבוע, בכל הפעמים שכשדיברתי איתו שמעתי אותו מתקתק נמרצות במחשב. לא שזה מפריע לי, שיתקתק, הוא וכל משחקי הסימס שלו והחיפושים המיותרים הללו בנט. שיתקתק. אם זה מה שעושה לו טוב. הרי גם אני מהמתקתקות.
בטח אני סתם הוזה.
מאוחר יותר הוא יתקשר, יגיד לי שבסופ"ש הקרוב ההורים שלו באילת והוא רוצה שאני אבוא אליו בשישי כשהם לא שם כי הוא לחוץ נורא לדבר איתי ב4 עיניים.
אני כבר העברתי את כל התרחישים האפשריים בראש, יודעת למה לצפות ומה הוא הולך להגיד.
אני מבינה למה הוא לא הביא אותי כל השבוע הביתה ולמה הוא כן כשאין אף אחד ואיך קשה לו לגמור את העניין יפה ואת כל התירוצים הללו של "אני במחשב עכשיו".
יום חמישי הגיע באיטיות ואחריו גם יום שישי.
הגעתי לרחוב שלו, הוא כבר לא חיכה לי למטה ברחוב, אני מצידי חניתי באדום לבן, וכיביתי את הסיגרייה על המדרכה.
אחרי 2 דפיקות בדלת הוא פתח. נדמה כי הוא חיוור מעט וידיו רועדות. הוא נשק לי על הלחי בעדינות, לקח את ידי והוביל אותי בשקט אל פינת האוכל.
אחרי כמה שניות של שתיקה יכולתי רק לפצות את פי ולהגיב
"וואו, איזה מקסים!" עמדתי פעורת פה.
"לכבוד מה זה?" שאלתי, מביטה בפינת האוכל המשעממת שהפכה לפתע לבית קפה פריזאי עם נרות אדומים גדולים, עלי כותרת של וורדים מפוזרים , שולחן ערוך לתפארת ומוזיקה שקטה ברקע.
הוא כיבה את האור והוביל אותי לכיסא שליד השולחן.
"לכבוד החודש שלנו יחד".
חיוך.
האוכל היה מצויין, תפו"א במיקרו וקוטג'. ציחקקתי וחשבתי שזה מאוד מקורי.
הוא המשיך לרעוד ולהתרגש, להחוויר ולגמגם.
אחרי הארוחה ניגשנו לחדר הקטן שלו שכרגיל היה נקי ומסודר, מיטת היחיד ששכבה עייפה מתחת לחלון המשועמם הייתה מכוסה בכריות גדולות ואנחנו נשכבנו לראות סרט בDVD. תו"כ הוא אחז בידי, "עושה לי נעים" בצוואר ובראש, מידי פעם "תוקף" באיזו נשיקה ונרגע בחזרה.
אחרי הסרט סתם דיברנו והתחלנו להתנשק בחום.
התעוררתי בבוקר מרעש תקתוקי המחשב.
ראיתי אותו יושב בתחתוני הבוקסר שלו ליד הסיפרייה שלו ומקליד מילים.
מימני, על השידה היה שעון קטן שהודיע שהשעה רק 7 וחצי בבוקר וממש לידו שכב לו בשקט מגש עם מיץ תפוזים, פרח וקרואסון.
התרוממתי מהמיטה והתקרבתי לניצן.
הוא הסתובב בבהלה, כמו ילד קטן שנתפס בשעת מעשה וחייך.
"אהה, זה, כן, רציתי לספר לך אבל לא ידעתי אם את מכירה את זה" אמר והצביע על המחשב.
"אני כותב בלוג, זה סוג של יומן".
חייכתי לעצמי והתקרבתי למסך
"היום המאושר בחיי" היה כותרת הפוסט שהוא כתב ובו הוא תיאר לילה קסום עם מי שהוא מגדיר כ"אהבת חייו"
יאללה, סופ"ש מטורף לכולם
תחזיקו אצבעות שאני אמצא את עצמי מחר בבוקר בסיני ולא בישרא.
אני
***עריכה מאוחרת****
כן כן, תתפלאו, זאת ערגה, ועד לפני הגעתי כדי להשתלט לה על הבלוג. (מואה אה אה אה ) כמה שינויים שהייתי חייבת.
קודם כל, אורן זה לא שם חנני, זה שם פרווה והוא שונה לניצן. זה חננה. (וסליחה עם כל "הניצנים" באשר הם)
דבר שני, הגיע הזמן שהאמת תצא לאור. הא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
