"חדר 103, איפה שכל האנשים יושבים. תשבי והוא יקרא לך" היא דיקלמה בלי להרים את העיניים מהמחשב בכלל, מגישה לי את הטופס החתום ומצביעה לכייוון צפון.
גררתי את עצמי ואת הרגל לכיוון החדר הסגור והתיישבתי.
"אני שונאת לחכות" אמרתי לאחותי שישבה לידי ובהתה בבעלה. "זה בטח ייקח שעות אז אתם יכולים ללכת" המשכתי וניסיתי לשכנע את עצמי שאני מתחשבת בה. אחרי הכל, אני זו שגררתי אותה ב20:00 בערב, אחרי יום עבודה מעייף לקחת אותי למוקד רפואת חירום.
"מה, נראה לך שנשאיר אותך פה לבד?" שאלה והביטה בי דרך השקפיים הדקות שלה.
הבטתי בה וחייכתי. "לאן אני כבר יכולה ללכת?" שאלתי בציניות וההצבעתי לעבר כף רגלי הנפוחה.
אחרי כרבע שעה הבנו שזה ייקח לפחות שעתיים כולל הבדיקות והצילומים ואני הצלחתי לשכנע את אחותי ובעלה ללכת לאכול בעיר ולחזור עוד כשעה וחצי- שעתיים כדי לאסוף אותי.
"אם הרופא קורא לי ואני לא שם, אני מאבדת את התור שלי?" שאלתי את אותה פקידה שהקלידה בעצבנות עם הציפורניים הארוכות שלה ופלטה כאילו בלחיצת כפתור : "לא, את פשוט תיכנסי כשתחזרי".
"תודה" סיננתי, תוהה אם היא בכלל שומעת ויצאתי החוצה לעשן סיגריה של שקט.
עמדתי במרפסת מוקד החירום והבטתי החוצה לנוף המדהים של בניינים ישנים מאוכלסים באנשים שבשעה הזו כבר יושבים מול הטלוויזיה וחושבים על המחר,על העבודה ועל החיים, הילדים הקטנים וודאי ישנים וחולמים על עוד יום של חופש. ורק אני עומדת במרפסת של המקום הכי מבריא שיש ומוקפת בדלי סיגריות של אנשים שעמדו פה לפני וחשבו אותו הדבר.
"זה לא בריא לעשן, את יודעת" העיר אותי לפתע קול ממחשבותיי.
"אז למה אתה מעשן?" שאלתי את הבחור הגבוה שעמד לידי, נשען על מעקה הבטיחות של המרפסת שהגיע לו עד הפופיק בערך. הוא היה חבוש במספר מקומות בגוף, הברך, המרפק, האוזן ומפרק היד ושיערו היה פרוע מעט.
"תאונה" הוא ענה לפני שהספקתי בכלל לשאול והישיר מבט לעבר הבניינים שדקה לפני היו כל כך מעניינים.
"הכל בחיים זה תאונות, לא?" שאלתי, מנסה להתחכם ולהתחיל שיחה.
הוא הסתובב לעברי והביט בי בעיניים עצובות. "הכל הפתעות בחיים. אין תאונות. יש רק מקרים טובים שקורים". לפתע פניו זרחו מעט וחיוך קטן התפשט על שפתיו שנראו נפוחות מעט.
המשכנו לדבר עוד 20 דקות עד שנזכרתי שאני פה כדי לראות רופא ולא חולה.
"אני חייבת להיכנס" אמרתי לו בטון עצוב, מראה לו שהייתי מעדיפה לעמוד ולשוחח עימו מאשר להיכנס לרופא שימשש לי את הרגל.
"זה בסדר, בטח מחפשים אותי" ענה ושוב הביט לכיוון הבניינים.
הסתובבתי לכיוון דלת הכניסה והתחלתי לצלוע חזרה למרפאה. "אני מאיר" הוא אמר כדרך אגב והמשיך לבהות באותם בניינים ישנים.
"תרימי את הרגל לפה" אמר אותו רופא מזוקן שהתפנה מהמחשב כדי לבדוק את הרגל שלי סוףסוף. אחרי כמה שאלות קצרות ונגיעות מכאיבות בכף הרגל הוא שלח אותי 2 קומות למעלה, לעשות צילום.
נכנסתי למעלית עם עוד 2 אחיות ואח ושמעתי אותם מדברים אחד עם השני על איזה מטופל שברח ממחלקת האשפוז הכפוי. איזה אחד בעל נטיות אובדניות שקפץ לאיזה כביש ונפצע קל.
"אולי הוא עלה לגג?" האחות שאלה בדיוק כשאני הגעתי לקומת הרנטגן.
"שבי, פני" אמר לי הרופא שוב אחרי שחזרתי אליו עם תוצאות הצילום.
"אתה נשמע רציני" אמרתי, מנסה להצחיק.
הוא חייך והמשיך בשלו.
אחרי שהסביר לי מה קרה לי בכף רגל, הוא רשם לי תרופות ועוד שבוע מנוחה בבית "או שאת שמה את הרגל בקרח פעמיים ביום ושאר היום מרימה אותה מעלה או שאני שם לך גבס עכשיו".
כשיצאתי מהרופא, אחותי ובעלה כבר חיכו לי בחוץ ועזרו לי לקפץ לעבר הרכב החונה.
אחרי שנכנסתי לרכב, הבטתי מעלה וחייכתי למראה אותם הבניינים שראיתי מהמרפסת. רק שעכשיו בכולם דלקו האורות ונדמה כי כולם ערים עקב פעילות כלשהי בבניין.
"את לא מאמינה, שמעת שמישהו ניסה להתאבד בזמן שהיית אצל הרופא?" אחותי סיפרה בהתלהבות, מתארת את המקרה כמקרה אקשן מטורף, בחור בן 25 ששהה במוקד רצה לקפוץ מהמרפסת. "מזל שתפסו אותו בזמן" היא המשיכה.
"את יודעת מה הוא אמר כשתפסו אותו?" שאלה ולא חיכתה לתשובה אלא המשיכה בשלה "שהכל בחיים זה תאונות".
נסענו משם הביתה , 25 דקות של שקט השתררו ברכב.
סחבתי את עצמי במעלה המדרגות לחדרי הקט ונשכבתי על המיטה.
למחרת קמתי בבוקר וראיתי שחדרי הקטן מוקף בזרי פרחים ובלונים.
על אחד מהזרים היה פתק קטן שבו היה כתוב:
"הכל הפתעות בחיים. אין תאונות. יש רק מקרים טובים שקורים".
מי היה מאמין שאני ומאיר נשב היום יחד, שנתיים אחרי, בדירה הקטנה שלנו ליד מוקד החירום ונביט יחד מהמרפסת על בניינים ישנים מאוכלסים באנשים ונעשן סיגריה.
לא, הסדרה שלי ושל ערגה ממשיכה, זו סתם הפוגה למטרת כתיבה רגילה.
פתאום יש זמן לכתוב {זה מה שקורה כשיושבים בבית עם רגל נפוחה ומפמפמים תרופות ומשככי כאבים}.
שבוע קסום
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
