טוב, יום חמישי הגיע וגם הפרק השלישי בסדרת "החבר המושלם" של ערגה ושלי.
קראו קודם מה היא כתבה על החבר הסטלן ואז את הסיפור שלי. אני מזכירה שהסיפור לא אמור להקיף ולתאר את מה שהיא כותבת...
"איזה שקט. אני יכולה לשמוע את המקרר מתעורר לו כל חצי שעה מחדש בקולו העייף ומלא הגעגועים לקופסאות האוכל הריקות של אלעז" חשבתי לעצמי, מתפלאה שאני בכלל חושבת על עצמי חושבת.
"זה השקט הזה. אני מתחילה להתגעגע לרעש, להמולה, לצחוקים, לאלעז."
"איזה בלאגן הוא" המשכתי "מצחיק אפילו" חייכתי לעצמי.
"זו לא החולצה שלי? " שאלתי את אלעז, משועשעת מהמחשבה שכבר שעה וחצי שאנחנו יושבים בסלון ורק עכשיו שמתי לב שהוא לובש חולצה סגולה עם מחשוף עדין.
הוא הביט בי עוד שנייה אורכה, הביט בחולצה, הביט בי שוב משועשע קלות מעצם המחשבה ששמתי לב בכלל.
"כל הבגדים שלי בכביסה" חייך והמשיך במלאכת הקיסוס.
"מצורף" זרקתי והמשכתי במלאכת הגלגול.
אני מתה על הרגעים הללו. כל יום שבת אותו הדבר, קמים לקראת הצהריים, כל אחד לתפקיד שלו {הוא מקסס אני מגלגלת} אחרי שכל ליל שיש עשינו את אותו הדבר. בדיוק כמו שישי לפניווזה שלפניו וזה שלפניו.
לקראת 22:00 מוטי ומאיר כבר מגיעים וצ'יק צ'ק מוצאים את עצמם בדיונים פילוסופים על הדת ואני תמיד מוצאת את עצמי מתארגנת לפאב ומוכנה כבר ב23:30, מחכה חצי שעה כדי להתחיל שוב בדיון שחוזר על עצמו כל פעם "לצאת או לא לצאת". תמיד כולם אומרים שיוצאים, "עוד כמה ראשים ונצא" זה התירוץ הרגיל של מוטי "אני רק אסיים את הסיפור" ממשיך מאיר "בואי, בואי לפה" קורא לי אלעז. כך ממשיך לו הלילה. אחר כך, אחד מהם שם לב שכבר אחרי 3:00 וזורק איזו הערה לגבי התוכניות שלנו שאף פעם לא יוצאות לפועל ועל זה שאנחנו תמיד מוצאים את עצמנו יושבים בסלון ומעשנים עד הבוקר.
"הולכים להורים שלך היום?" שאלתי את אלעז שנייה לפני שהעברתי על לשוני הרטובה את פס הדבק הקטן שבנייר הדק.
"יש מצב" אמר בעצלתיים. "אולי מוטי ומאיר יקפצו עוד מעט אז נראה" המשיך.
ישבתי והבטתי בו מביט בערימה הירוקה שעל הנייר שכבר הפך לבלוי.
הסלון היה מבולגן, מחברות ספירלה הסתובבו בכל מקום, רובן הכילו את הסיפורים שלי, אלו שאני כותבת בדיוק באמצע מסע הסטלה וחלקן היו חצי תלושות, עוד דפים שאלעז לקח כדי שיהיה לו "משטח" להכנת קסס.
הסלון המרופד היה מלא בפירורי סיגריות, פלאפונים זרוקים וכמה מקלוני אוזניים שישמשו את מוטי בהמשך היום כ"חוטר" לפתיחת הסתימות שיש בבאנג.
בקבוקי המים הגדולים, חצי ריקים התחבאו מאחורי רגלי הספות, מפוחדים שמא יום יבוא וייגמרו הבקבוקים הקטנים והם יהפכו לעוד "אגרטל" שימושי.
"איזה בלאגן, איזה בלאגן...." חשבתי לעצמי.
"אלעזר מותק!" נכנס מוטי בקולי קולות, מדביק לאלעז נשיקה על הלחי.
"ואפרת יקירתי....." התקרב אליי בצעדיי ריקוד קטנים, אוחז בידי בעדינות ורוכן לתת לי נשיקה.
אלעז כבר חזר לסלון וחיפש איזה סרט לראות. אחרי רבע שעה, מאיר הגיע וטריינסוטינג כבר התנגן לו שוב בDVD. שוב רנטון רץ ושוב איגי פופ שר. שוב העשן כל כך סמיך שאיני זוכרת אם יום שישי היום או כבר שבת, אם מאיר ומוטי ישנו פה או הלכו הביתה וחזרו.
בדיוק שהתינוק החל ללכת על התקרה שמעתי את מאיר מספר לאלעז על חבר טוב שלו שהחליט לא לחזור מהודו. שטוב לו שם כל כך שהוא נשאר עוד.
"גואה, אחי! גואה!" חיכו עיניו של מאיר מרוב התלהבות.
"כן, בן אדם, אני יודע" אמר אלעז והחזיק בריאותיו עוד ראש שנפל.
"אני כבר בודק מחירים ותאריכים" אמר והעביר חוטר, מבסוט שכל תשומת הלב מופנית אליו.
שוב הבלבלות שלי חזרו.
זו אני או שזה הוא? דיברנו על הודו? סיכמנו שנוסעים? הוא מסתיר ממני דברים? הוא נוסע עם מישהי אחרת? הוא עוזב אותי? מה?
פראנויות.
"אפרתי, אז מה....? שרוואלים וקרחנות?" זרק אליי מוטי, מחכה בקוצר רוח שאענה לו בהתלהבות שאני מחכה כבר לטוס.
"כן, פצצות לגבות בדרך לסוף העולם. נעשה חיים" עניתי בחיוך מזוייף וצללתי חזרה למחשבותיי.
למחרת הבוקר, הבלבות שלי נשארו ואיכשהו פיתחנו ריב
"אין לי כוח לריבים האלו אפרת" הוא עק מהמקלחת לסלון המבולגן.
"זה כל כך מיותר, את לא מבינה?" הוא המשיך בשלו.
הוא צדק, כל כך מיותר.
רבנו. אחרי חודש הוא כבר היה בהודו עם כרטיס פתוח וכאב בלב.
והנה אני פה, בדירה המסודרת. יום שבת בצהריים, אין מוטי, אין מאיר, אין עשן, אין סיפורים, אין סטלה, אין חמין ששוכב כבר שבוע במקרר, אין קסס ואין אלעז.
רק שקט.
ועכשיו שאני סחי ורגועה, אני עדיין מתפזרת מבפנים, אוכלת סרטים וחיה בעולם אחר.
אז אולי כבר עדיף לעשן איזה משהו ולטוס גם להודו?
שבוע קסום חברים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
