וכשאין יותר מה להגיד,
כשמוצאים את המילים אבל הן חסרות משמעות, חסרות חשיבות.
כשהסיפורים הופכים לשוברי שיניים
ושום דבר כבר לא מתחבר.
כשהימים מתקצרים,
והלילות מתארכים
כשהשעמום גובר על ההגיון,
והנפש רוצה לישון.
אולי זה בגלל שאני כבר שבועיים וחצי בבית, אולי זה בגלל שמצאתי משהו שמעסיק אותי רוב שעות המסך מול הנט.
ואולי זה בגלל שזה מעולם לא היה זה.
אין לי תשובות וכנראה שמעולם לא היו.
זו הדרך שלי להיפרד...
לכל האנשים היקרים שאני מנוייה להם וגם אלו שלא- מצטערת שלא יצא לי להגיע אליכם. אולי זה יגיע יום אחד.
ועד אז.....
רק שלווה וכייף.
ובגלל שהבטחתי למישהי יקרה, אני מקיימת.
אמיר, החבר הקלפטומן
"אני מתגעגעת אליו, שלי". הצהרתי לפתע באמצע הסרט ששמנו בDVD.
אני ושלי גדלנו בשכנות אחת לשנייה מגיל 11 בערך, מהתקופה שבה ההורים שלי החליטו שקיבוץ זה לא אני ולא הם. שהם מעדיפים את "העיר הגדולה" שאגב, די קטנה ואפילו לא מוכרת כ"עיר".
כל זכרונות הילדות שלי היו עם שלי. ביום הראשון בתיכון, בעבודות הקיץ, אפילו בצבא היינו יחד. בטירונות ואח"כ באותו בסיס רק בתפקידים שונים.
היא לא ענתה, לא הגיבה. כנראה שלא רצתה אפילו לפתח שיחה עליו.
"שלי...." המשכתי בקול המתבכיין שלי בו בזמן שהארי {ג'ארד לטו } הגיע לבית של אמא שלו עם טלוויזיה חדשה כדי שהיא תוכל לראות את אותו שעשועון טוב יותר. "כל אחד וההתמכרויות שלו" חשבתי לעצמי לפני שפניתי לשלי והתבכיינתי בפניה שוב כמה אני מתגעגעת לאמיר, מנסה למשוך את תשומת ליבה ולקבל קצת רחמים.
זה לא אפיין אותי כל העניין הזה של הרחמים העצמיים. אם מסתכלים אחורה, אני בכלל מישהי אחרת, הרבה יותר חזקה, הרבה יותר שמחה, הרבה יותר...אני.
"נו, את מוכנה כבר?" שאל אמיר בזמן שאני התלבשתי כדי לנסוע לדיזינגוף סנטר ולהגיע להרצאה ב"למטייל".
"שנייה, אני רק שמה גופייה" צעקתי לו מתוך המקלחת הקטנה שהייתה צמודה לחדר שלי..
לא יכולתי לבחור בין כל הגופיות הצבעוניות שיש לי. את רובם הוא כמובן הביא לי. בכלל, הוא דאג לפנק אותי בהמון דברים: הוא כל סופ"ש היה מביא לי "מתנה קטנה" דיסק או פרח או פיה לאוסף הפיות שלי. כשהיינו שנה יחד הוא הביא לי DVD חדש כדי שאני אוכל לראות את כל הסרטים שאני מכורה להם {שאת רובם הוא הביא לי}.
כשהיינו שנתיים יחד הוא הביא לי שרשרת עם תליון לב משובץ יהלומים קטנים . מאחורה הייתה הקדשה "אוהב לנצח, מני". הוא אמר שבחנות עשו טעות ורשמו שם לא נכון. אני בכלל לא חשבתי על לשלוח את זה לתיקון וענדתי את השם מני על צווארי כל יום.
לשנה השלישית הוא החליט להפתיע ולטוס לתאילנד. אני והוא.
הטיסה הייתה מתוכננת ושבוע לפני קבענו ללכת ל"למטייל" כדי לשמוע איזו הרצאה.
"מה את חושבת על התיק הזה?" הוא שאל בעודו מחזיק תיק 65 ליטר בצבעים סגול ושחור.
"למי, לי?" שאלתי מופתעת.
"ברור שלך, יפה שלי" הוא המשיך וחייך.
"לא, זה לא מספיק, איך אני אכניס לשם מספיק בגדים לחודש?" שאלתי, מקניטה אותו.
"וזה?" הוא הצביע על תיק 95 ליטר עם שאקלים קשורים מכל צד, קושרים תיק גב קטן לחזית התיק.
"זה כבר יותר טוב" אמרתי. "אבל אני כבר אקח את התיק שלי , זה שהיא השתמשה בו בדרום אמריקה". המשכתי.
המשכנו להסתובב עוד קצת בחנות, אני הבטתי בספרים ובקלסרים הגדולים בנושא תאילנד, הוא הביט בכל הפנסים והאולרים הקטנים.
"בואי, נלך, אני רוצה עוד לקפוץ ל"איסתא" לסדר רישיון בינ"ל" אמר ומשך אותי בידי לפתע.
בדרך החוצה מהחנות, הוא ביקש סיגריה ושלח יד ארוכה בין התאים שבתיק הצד שלי.
אחרי שנייה דלק בעקבותינו אחד מעובדי החנות "למטייל" וביקש לראות את התיק.
"למה? " שאלתי המומה ומפוחדת מעט בו זמנית.
"ראינו אתכם ליד האולרים ועכשיו חסר אחד" הוא אמר ברצינות, מביט לעברי במבט מאשים "ולכן אני צריך לראות את התיק שלך" הוא המשיך.
אחרי שתי שניות של חיפושים הוא שלף מהתא הגדול אולר באריזתו המקורית וביקש ממני ומאמיר להצטרף אליו.
בזמן שחיכינו בחדר הקטן והצדדי של החנות, הוא ביקש סליחה, אמר שהוא לא יודע מה גרם לו לעשות את זה ושזה מעולם לא קרה לו מלבד פעם אחת ושאם ההורים שלו ידעו שהוא עשה את זה שוב, הם ינדו אותו לנצח. הוא בכה ואני איתו.
כשעובד החנות נכנס שוב, לקחתי את האשמה עליי ואמרתי שאני מצטערת, שאני לא יודעת למה עשיתי את זה ושזה מעולם לא קרה לי.
בסוף סיכמנו על זה שאני ארכוש את האולר ואפילו עוד איזה תיק של 85 ליטר וסגרנו את הכל בינינו.
בדרך הביתה לא החלפנו מילה. הוא נהג בשקט, מגניב מדי פעם איזה מבט חטוף לעברי וחזרה לכביש. אני מצידי, המשכתי להביט קדימה, לא רוצה לשוחח עימו.
"אני לא באה איתך" אמרתי תוך כדי שאני מאחסנת את התיק החדש שלי בארגז שמתחת למיטה. "אני חושבת שזו הזדמנות מצויינת בשבילנו לקחת קצת פסק זמן" המשכתי ולא טרחתי אפילו להביט לעבר אמיר ההמום שהבין שהפעם זה היה יותר מדי.
הוא טס. אני אפילו לא הלכתי להיפרד ממנו.
זה היה יום שבת בערב ואני ישבתי לראות סרט בDVD ההוא שהוא קנה לי. שלי רצתה לראות את "רקוויאם לחלום" שוב. היא טוענת שזה ממלא אותה באיזו חוזקות מטופשות שעוזרות לה לשים דברים בפרופורציות.
"אני כבר מתגעגעת אליו" המשכתי וניגנתי על אותן הרגשות שמתעוררות אצלה כל פעם שאני משתמשת בקול הבכייני ההוא. "הוא טס היום ואני כבר מתגעגעת. אולי הייתי צריכה לטוס איתו" המשכתי.
היא רק הביטה בי בעיניים מבינות, לא שופטות ורכות.
הימים עברו מהר ובמשך כל השבועיים מאז הטיסה הייתי בבית בחופשה {שהייתה אמורה להיות בתאילנד ובסוף ניצלתי אותה כדי להישאר בבית ולחשוב}. כל יומיים קיבלתי מייל ממנו שרק מסביר כמה הוא אוהב ומתגעגע. שהוא יעשה הכל כדי שאני אבין את זה.
באחד מהמיילים הוא כתב שהוא שולח לי מתנה בדואר וייקח לה כמה ימים להגיע מהרגע שהוא יקנה אותה.
מאותו המייל, עברו כבר 5 ימים ולא קיבלתי אפילו מייל אחד.
התחלתי לדאוג.
"שיפרה? זו אני" הסברתי לקול העצוב של אמא של אמיר. "מה שלומך?" המשכתי.
"חמודה שלי! מה איתך?" ענתה ונדמה שקולה התעורר לרגע קט.
אחרי כמה משפטי- נימוסין הגענו לשוחח על אמיר. היא סיפרה לי שהיא קיבלה ממנו טלפון לפני כמה ימים, שהוא נכנס לכלא בתאילנד על איזה משהו שהשתילו לו ברכב וכרגע הוא שם והיא ובעלה כל היום בשיחות עם הקונסול, השגרירות ומי לא....
אחרי השיחה שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה, נזכרת בכל אותם הימים היפים שלי ושלו ביחד. בכל אותם הרגעים מלאי הרגשות. ניסיתי לעצור את הדמעות שבכו על אותה אהבה שנדמה כאילו נעלמת ונשכחת אבל הן זרמו, טישטשו את מראה החדר שהיה עמוס בכל אותן המתנות שהוא הביא לי.
למחרת קיבלתי חבילה בדואר.
שרשרת זהובה עם לב משובץ אבנים נוצצות. מאחורה היה חרוט "גם בקצה העולם האהבה מנצחת. אמיר".
באותו הרגע החלטתי שאני טסה.
למחר כבר דיברתי עם הסוכנות והם מצאו לי כרטיס טיסה תוך 23 שעות. ארזתי את תיק ה85 ליטר החדש שיש לי מ"למטייל", ארזתי כמה בגדים והרבה תקווה בלב.
לקחתי טיסת לילה עם החברה הטורקית ההיא ולא יכלתי לעצום עין כל הטיסה. מהשדה לקחתי מונית לקאו-סאן בדיוק כמו ששלי אמרה לי. נרשמתי בגסט האוס שנקרא "הקשר" שאי אפשר לפספס, כולם אמרו לי ללכת אליו וששם יעזרו לי. ניגשתי לבית חב"ד ומצאתי את אותו הרב שכולם דיברו עליו ב"הקשר" והוא עזר לי להגיע לבית הכלא.
הנסיעה לכלא ארכה איזה שעה וחצי בכביש המהיר לשום מקום. הנהג, תאילנדי קטן עם ציפורניים ארוכות מאוד שמקושטות בלק אדום בוהק, שם לנו את אייל גולן ברדיו שברכב ואני הבטתי ברב שישב לידי קורא בספרו הקטן.
כשהגענו לכלא, הגענו לחדר הגדול עם הכסאות הקטנים וניגשנו לאשנב הקטן. הגשנו את הדרכונים ומילאנו אזה טופס ששאל עשרים שאלות על מהות הביקור וכדומה. משם שלחו אותו לצד השני, לבית המאסר עצמו שבו עברנו שוב חקירה לגבי מהות הביקור, הפעם בע"פ.
מיד אחרי זה הפקדנו את כל החפצים האישיים שהיו ברשותנו וניגשנו לכיוון ה"ח" הענקית של איזוק הביקורים: צד ימין- אסירים מקומיים, צד שמאל- אסירים בינ"ל ובאמצע הסוהרים.
המתנו דקות ארוכות כדי לגלות שבסופו של דבר אמיר בכלל בצינוק בגלל שהוא חשוד בכך שניסה לגנוב לאסיר אחר איזו חולצה והוא ייצא רק בעוד 5 ימים.
אני והרב אספנו את דברינו לא לפני שביקרנו עוד 2 ישראלים צעירים ששם בחשד לסחר בסמים.
חזרתי להוסטל, אבודה ועצובה מתמיד. ישבתי בחדר הקטן שהיה צמוד ל"שירותים" הקטנים ששילמתי עליהם אקסטרא והבטתי החלון הקטן שפנה לרחוב האחורי.
נשכבתי על המיטה ולרגע דמיינתי שאני במקום אחר, אמיר שוכב על המיטה לידי ושנינו חולמים איך נטוס יחד לתאילנד.
התקשרתי לסוכנות כדי לסדר טיסה כמה שיותר מהר,
בורחת מהמקום שיזכיר לי את המראות שראיתי בכלא. את האסירים שרגליהם חבוקות באזיקים שרותכו ל7 שנים הקרובות.
בזמן בו נפרדתי מהמראות שראיתי, מן הריחות שהרחתי ומהזכרונות שהשארתי בארץ הרחוקה,
הבטתי במראה הקטנה שהייתה לי בתיק וראיתי את עצמי, עצובה וחלולה, עם שרשרת זהב קטנה סביב הצוואר ותליון אחד שאומר המון.
אם הוא רק היה יודע.
שלא אכפת לי מכל מה שהוא גנב.
הכל חומרי.
מלבד הלב שלי. הלב האמיתי. שכלוא עכשיו ל7 שנים בתא קטן ומרוחק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
