"שתהיה שנה מלאה בכייף". זהו, אפילו לא מילה אחת נוספת ממי שחשבתי לפני שנה שהוא האחד.
אני שונאת את החג הזה.
לא בגלל כל הדגים שרוצחים ולועסים. ולא בגלל כל הדודים שמביאים את גדוד הילדים שלהם וסומכים על העובדה שאת רווקה אז את תאהבי להתרוצץ אחריהם כל החג ותאכילי, תחליפי ותנקי אותם. לא בגלל שכולם מביטים בך בזווית העין במבט קטן של רחמי ה"בת 25 ולא נשואה" שלהם. ולא בגלל כל הרעש וההמולה שבד"כ שוכנת בביתנו.
לא בגלל החופש המאולץ מהעבודה שמכריח אותי בעקיפין לבלות "זמן איכות" עם המשפחה הצבועה שלי. ולא בגלל שכל הרחוב שלי מתמלא באנשים לבושים שחור לבן שצוהלים להם ולא נותנים לאנשים להיות בדכאון בשקט.
לא בגלל זה.
זה בגלל הברכות הארורות הללו. אני שונאת את ניסיונות הפענוח המיותרים הללו. שונאת לחשוב שהוא שלח את השנה הזו לכל מי ששמור אצלו בסלולרי וזה הגיע כדרך אגב גם אליי.
שונאת לשבת ולחשוב אם לענות להודעה או לא. אם אני שמורה אצלו בשם חיבה, כינוי, סתם אני או אפילו בתור "לא לענות" כמו שאני עושה אצלי. בגלל זה אני לא שולחת הודעות קולקטיביות. אי לא רוצה שפתאום אחד מגברברי ה"לא לענות!" ששמורים אצלי בסלולרי יחזרו אליי ויגידו תודה. מיותר כל העניין.
"שתהיה לך שנה עם ים צחוקים וים כוסיות" SMSתי לו חזרה אחרי מחשבה שלא נגמרת.
ממתינה. לו, לעצמי, לחג הזה שיחלוף ובכלל.
"תודה מותק, יש תוכניות?"
אני יושבת ובוהה במכשיר הקטן הזה, הארור, שכל כך הרבה טעויות יכולות להיגרם מאי הבנה של המסרים וכל כך הרבה חוויות יכולות להיווצר פתאום.
"ברגיל אתה יודע". החזרתי, מנסה להשמע ניטרלית.
"חשבתי עלייך לאחרונה". הוא המשיך, לוכד אותי ברשתו מחדש
"וואלה" חשבתי לעצמי,
לא ידעתי אם לענות או לא. הבטתי במראה שממוקמת מול מיטתי, עכשיו שסידרתי מחדש את החדר.
נותנת לדמותי להביט בעצמי החלולה, בוהה עוד כמה רגעים בכלום שנשקף מולי ומקבלת עוד הודעה.
"אצלי מחר ב23:00".
מחייכת.
מיד אחריה עוד אחת
"אז... שתהיה שנה טובה, אהה? נשתמע".
לא ברור. אבל מבליגה, חושבת על לפגוש אותו שוב מחר. איזה מוזר.
אני אוהבת את רגעי הציפייה הללו. את המתח שבאוויר, את היום שזז לאט ופתאום מגביר מהירות ורץ כל כך מהר שהמחשבות נגררות מאחור. את רגעי חוסר השקט המובהק הללו שאת שחפשת תעסוקה לעצמך, מסתרקת ומבלגנת את השיער מחדש, שמה לק אדום ומוחקת, מחליפה לסגול ומגרדת אותו מציפורנייך, מורידה ונשארת טבעית.
מודדת ג'ינס ואז חצאית. חוטיני או שלם, סטרפלס או צנוע. שחור או לבן, צבעוני או סולידי.
מתיישבת על המיטה, מביטה שוב במראה שממול ואין כלום. מזפזפת בין הערוצים, מנסה להבין מה ציפי ברנד בעצם מנסה להגיד על ה"רווקה החדשה" שלה ב"מישהו לאהוב". אחרי 5 פרקים יורדת למטה, מחפשת אחר תעסוקה במחשב.
והכל מסתובב. פתאום את יושבת ומגלה שכבר אמצע החג ואת לבד.
איפשהו כל המשפחה יושבת עם עוד משפחה ועוד משפחה ו"חוגיים" את השנה החדשה.
את משוכנעת שאף אחד מהם בכלל לא שם לב שלא הצטרפת גם הפעם. גם השנה את תהיי הכבשה השחורה בין כולם. זו שאף פעם לא באה ולא רואים אותה.
22:00 ואני כבר לבושה ומבושמת. בסוף אני מתפשרת על מכנס שחור עד מתחת לברך ונעל אדומה שמתאימה לחולצה.
22:50 מתחת לבית שלו.
יש אור בחדר השינה ואני מחכה. ממתינה.
לא רוצה לעלות לפני הזמן שלא יחשוב שאני נלהבת.
גם לא רוצה לאחר כי הוא יידע שעשיתי את זה בכוונה.
כמה הוא מכיר אותי.
22:55 מטומטמת זו שחנתה לפניי, היא לא יודעת להפעיל את האזעקה ברכב שלה. ואיך היא מסתבכת עם החצאית הקצרה שעלתה לה כשיצאה מהרכב. ובכלל, מה זה נעלי העקב הללו?
נראה כאילו יש לה פגישה לוהטת.
היא מתקדמת לכיוון הבניין שלו.
מעניין, לא ידעתי שיש שם עוד צעירים בבניין הזה.
היא עולה, אני רואה אותה בסלון של הדירה שלו. החלונות והתריסים פתוחים.
אני רואה את הצלליות שלהם, הם מתנשקים.
האור בחדר השינה כבה.
לקח לי משהו כמו איזה 10 דקות להבין שההודעה הייתה מכוונת אליה ולא אליי.
שאני והוא מזמן סיימנו את העניין.
שזו תהיה עוד שנה של געגועים וקנאה.
ששום דבר לא השתנה.
אז התנעתי , התקדמתי קדימה ודפקתי לה קצת את המכונית.
האזעקה שלה שוב פועלת והאור בחדר השינה שוב נדלק.
אני שמתי גז וברחתי לא לפני שהורדתי לה את הפנס וזרקתי את בקבוק היין שהבאתי איתי על השמשה שלה.
ישנתי טוב, כל כך טוב עד שלא התעוררתי עד 12:00 בצהריים למחרת.
למעשה לא התעוררתי, זה הפלאפון הארור הזה שהעיר אותי עם צפצופי ההודעה הללו.
זה ממנו.
"חיכיתי לך אתמול שעות ולא באת".
ישבתי וצחקתי, חושבת כמה פתטי יכול להיות.
אז שלחתי לו עם כל הציוניות שלי "הייתי אצלך, לא הייתה תשובה".
רוצה שיעמיד אותי על טעותי, שיוכיח לי שהוא היה. הוא היה איתה.
"את יודעת שעברתי דירה לפני חודשיים, נכון?".
אחח, איזו שנה זו הולכת להיות.
שנה קסומה ומטורפת לכולנו.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
