הפעם אין סיפור
{למרות שיש לי על קצה הלשון מלבד עגיל עם האות S {בגלל המילה "שולטת" ו"סופרמן" למי שתהה} מיליוני סיפורים שמתים להיכתב} אלא רק כל מיני מחשבות וסמי-פרוייקט שקונאן העביר אליי {לא זוכרת אצל מי אבל מישהי כתבה שזה כמו מכתב שרשרת...}. אז העניין הוא לכתוב {עוד} 3 עובדות שלא ידעתם עליי ולהעביר את זה לעוד 3 אנשים יקרים.
{כמה סוגריים יש בפוסט, אהה?}
אז אתחיל ב3 העובדות ואמשיך לעוד כמה תהיות:
1. אני מתה על קולנוע ועל סרטים בכלל:אני בטוחה שחלקכם כבר קיבל ממני איזה ציטוט מסרט, או איזשהו איזכור של סרט לגבי פוסט. זה קורה לי המון. כל מיני מצבים, משפטים ואנשים שמזכירים לי סרטים.
לגבי הקולנוע, לא מצאתי מישהו/י חוץ מהבחור החנון שיצאתי איתו לפני חצי שנה {שאגב, מגלה סימני קאמבק מוזרים} שחולק איתי את התשוקה הזו לקולנוע. לפיכך, בשבוע האחרון הייתי פעמיים בקולנוע {שבת שעברה-"האחים גרים", אתמול בלילה- "ללא מחסום"} לבדי. גיליתי רק עכשיו שגם בארץ אפשר ללכת לקולנוע לבד {מנהג שאימצתי בחו"ל} ולהרגיש טוב עם זה.
2. הפיג'מה שאני הכי אוהבת: {מה לעשות, איזה עובדות אני ארשום שעדיין לא רשמתי?} זה חולצה ארוכה עם כיסים מחוברים מקדימה, חמה ונעימה ותחתונים. בגלל זה, הלכתי והקדמתי ורכשתי לפני שבוע 2 חולצות ארוכות כאלו בפוקס {של גברים, נו, מה? להם יש את החולצות הללו}, הדלקתי את המזגן והלכתי לישון כך. {יש שישפטו ויגידו שאני מתה לזוגיות, זה מנהג שב"דכ לוקחים לגברים את החולצות וישנים בהם. נו, אז?}.
3.אני די פחדנית: יש מצב שאני מנפצת לכמה אנשים את המיתוס, אבל אני, פני-ליין, חובבת סרטים מלאי אקשן, אומנויות לחימה, מדע בדיוני וכדומה, מתה מפחד בקטעים המפחידים. לכן, דרוש פרטנר לצפייה בסרטים מפחידים, פניות יש לשלוח עד סוף החודש.{יוצאים ים סרטים מפחידים לקולנוע-"ציידי המחשבות", "משמרת לילה" ועוד כמה }
בנוסף, אני תמיד הולכת לישון עם טלויזיה דולקת, מכוונת אותה שתיכבה שעה אחריי {כל עוד אני ישנה לבד}.
זהו נראה לי.
עכשיו מחובתי להעביר את ה"מטלה" ל3 אנשים יקרים אחרים:
ErGa כמובן {כאילו לא ראית את זה מגיע}, אראמיס {ביקשתי אישור אצל האישה} ו{מספר המזל}: ה-נינג'ה {שאני מקווה שלא תחטוף סעיף שהפלתי את זה עליה}.
יאללה, בכייף.
טוב, תהיות אמרנו?
אז כן, המוח, המצפון והנפש שלי עשו אורגיה לאחרונה ועכשיו הם מלאי יסורי מצפון. על מיליוני דברים. על זה שאני עוד מעט בת 25 ועוד לא התחלתי ללמוד. על זה שהייתי אמורה להיות עכשיו בארה"ב אבל אני לא. על זה שאני מתכננת לעוף מפה בפברואר לחצי שנה ועדיין לא החלטתי אם הודו או אירלנד. על זה שאני כזו גרועה בהחלטות שאני מחליטה לא להחליט החלטות יותר.
אהה, ועל זה שאני תמיד מפשלת.
הנה סיפור לדוגמא:
יום חמישי הייתי בב"ש {באר שבע למי שלא הבין} לצרכי עבודה בלבד {אחרת למה לי להגיע לשם?}. בדרך חזרה, לקחתי טרמפיסט {מה שאני כמעט אף פעם לא עושה}. מדברים על הא ועל דא. הוא ישר חולץ נעליים, שמח שיש לו טרמפ עד רמת גן למרות שגר בת"א {תל אביב למי שלא הבין. טוב, האמת שאני פשוט אוהבת סוגריים}. ממשיכים לדבר, מתלהב שיש את המכשפות בדיסק {וצוחק על זה שאני לא מצליחה לתפעל את הרדיו ברכב}.
איכשהו מדברים על זה שהוא קיבוצניק, עזב את ההורים לפני 4 חודשים ועבר לגור עם שותף מאחד הקיבוצים בת"א.
איכשהו מגיעים לדבר על זה שגם אני גדלתי בקיבוץ{ים}. אפילו אחד בנגב. מוצאים מכנה משותף.
שואל את מי אני זוכרת. אני מתחמקת בטענה שזה היה לפני 15 שנה ואני לא זוכרת אף אחד.
מאמצת את התאים שמחקים עם הזמן ומגרילה שם של בחור שאני זוכרת מהקיבוץ.
מפה לשם, היחיד שאני זוכרת, מסתבר חבר שלו. לא רק חבר אלא השותף שלו בדירה בת"א.
העולם קטן כבר אמרתי?
מפה לשם, מקפיצה אותו עד ת"א {הוא אמר שרק בגלל זה אני לא צריכה לצום בכיפור.עשיתי את ה-מעשה הטוב שלי. הייתם צריכים לראות אותו עם ה800 תיקים שהיו לו} נפרדים בשלום ובטלפון שהוא משאיר לי {לא ביקשתי אבל סבבה} ובהזמנה לעשות "מפגש איחוד". עד פה הכל טוב, אהה?
אחרי שעה, אני עם חברה אצלה בעבודה, מספרת לה ובאה לשמור את הטלפון שלו כי עשיתי רק "SEND" בינתיים כדי שיישמר בשיחות היוצאות ומה גיליתי?
לחצתי "END" ולא "SEND". משמע, המספר לא נשמר כלל.
אבל למה להתלונן אם אפשר ללכת ולכתוב איזה סיפור על זה, אהה? (;
יאללה, שבוע נפלא לכולנו, ים של צחוקים.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
