"אני לא מבין אותך" הוא אמר ספק בלחש ספק בצעקה חרישית, מביט בי בעיניים מלאות אשמה.
"לא חשבתי שתבין" סיננתי, מנסה לפתח עוד ריב שיצטרף למאגר הוויכוחים שלנו.
"סתוי,נו, די" הוא התקרב אליי במהירות, מתיישב על ברכיו כדי להיות בגובה העיניים שלי כשאני ישובה, מכונסת בתך שולחן הכתיבה הקטן שלי. "את יודעת שלא לזה התכוונתי" הוא המשיך והחל מלטף את ראשי הקירח.
הרגשתי שאצבעותיו מרפרפות בכאב על ראשי העירום, מתגעגות למחלפות הארוכות שכיסו את ראשי עד לא מכבר.
ידעתי שהוא יודע את הסיבה לכך שגילחתי את ראשי, ועכשיו הוא מביט בי באותן עיניים כנועות.
"אנחנו בסדר?" הוא שאל.
לפעמים אני לא יודעת למה הוא מתכוון כשהוא שואל את זה. הוא מדבר עליי או מתכוון ליחסים ביננו? כי אלו שתי משמעויות שונות לגמרי. אבל מה זה משנה, אני ממילא אף פעם לא עונה.
"מסכן" חשבתי לעצמי "מעניין כמה הוא מוכן לסבול עוד". אחרי הכל, גרמתי לו להוציא מפה את החתולה שלו. לא מפני שאני לא אוהבת חתולים, ונהפוכו, אני מתה על חתולים אבל רציתי לראות כמה הוא מוכן לוותר למעני. גם גרמתי לו להתנתק כמעט מכל חבר אפשרי שיש לו. לא מפני שאני לא אוהבת את החברים המצחיקים שלו, להיפך, אפילו הזדיינתי עם שנים מהם לא מזמן. פשוט רציתי לראות אם הוא מוכן לוותר על העבר שלו בשבילי. ראבאק, גזרתי את השיער שלי רק בגלל שאני יודעת שהוא מת עליו ולא יכול ללכת לישון בלי להריח אותו במשך שעות תוך כדי שהוא מחבק אותי ואנו נרדמים בכפיות. עכשיו הוא כבר לא יוכל, תוך שבוע גג יצמחו לי זיפים על הראש וזה יגרד לו בפנים. אני מנייאקית אם הוא לא יירדם כשהוא ישן על הבטן ורק יד אחת שלו מונחת על החזה שלי. רק לוודא שזו אני, אישה, ולא איזה גבר קירח שנרדם לידו.
גם כל הדיסקים המטומטמים האלו שלו, גם אותם הוא השאיר אצל ההורים שלו, רק כדי לא להרגיז אותי. אחרי הכל, אני לא סובלת את כל ה80' שהוא שומע. עכשיו כל הבית שלנו מלא במוזיקת רוק. כל סוג שאני רק רוצה יש לנו.
ואין לזה גבול.
את האופנוע 500 שלו הוא החליף במיצובישי המסריחה שאני מצאתי לו, רק כדי שיוכל לקחת אותי לעבודה וחזרה ואני לא אצטרך לפרוע את שערי הארוך. או היום , לא אצטרך להירטב מהגשם שעתיד לרדת.
מעניין מה הוא עוד מסוגל לעשות בשבילי, מעניין כמה אני יכולה למתוח את הגבול עד שאצליח לשבור אותו.
הוא קורא לזה אהבה, אני קוראת לזה משחק.
"דני, אתה בבית?" קראתי בקולות לתוך החלל הגדול של הבית העצוב שלנו, תוך שאני מחזיקה את כל השקיות של הסופר.
הבטחתי לו שלחגיגות השנתים שלנו יחד אני מכינה לו ארוחת מלכים.
הוא בטח חושב שאני מכינה לו נתחי בשר עסיסיים ותפו"א עם בטטות בדיוק כמו בחגיגות השנה.
אבל החלטתי "לפנק" אותו בתפריט צמחוני. המרכיבים כללו גוש טופו והרבה נבטים , חסה ושום.
"אגיע ב21:00, אוהב, דני". היה רשום בכתב זריז על המקרר.
יופי, יש לי 3 שעות כדי להכין את הארוחה ועוד לנוח.
בסף, אחרי ריבים רבים עם הסירים וחיפוש אינסופי באינטרנט הצלחתי להכין מרק חסה, קוביות טופו שהשרתי בשום וטריאקי מוקפצים בנבטים וקצת קישואים.
ערכתי את השולחן והנחתי שני נרות אדומים ופיזרתי קצת פרחים מיובשים על השולחן. רק בגלל שאני יודעת שהוא לא סובל את זה. וחיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי.
ב21:30, אחרי שהנרות הגיעו כבר לחצי, המרק היה כבר קר והטופו התחיל להתקשות הוא נכנס בדלת רק כדי למצוא אותי מוטלת על השולחן, אוחזת בפרק ידי הימנית, מנסה לעצור את הדם שזורם.
ידעתי שזה יעצבן אותו אם אני אחתוך את עצמי בגלל שהוא מאחר, הוא נהיה היסטרי מהקטעים הללו שלי.
"היי סתוי" הוא נשק על שפתיי, מתעלם מכל הדם.
אני זוכרת אותו במעורפל, עוד לפני שאיבדתי את ההכרה, יושב ולוגם את מרק החסה שהכנתי ולועס את הטופו היבש.
"טעים מאוד, מאיפה המתכון?" הוא שאל
אני כבר לא עניתי, הרגשתי איך הכל מסתובב סביבי ואיך מתחיל להיות לי קר.
הוא רק ישב וחייך אליי.
ברקע ג'ורג' מייקל שר את השיר הרומנטי ההוא מהול בגרגורי ג'סיקה, החתולה של דני ששיחקה עם כדור השיער הענק הזה שהיה עשוי מהתלתלים הארוכים שהיו לי פעם. בפינת החדר יכולתי עוד לקלוט בזווית העין את תום ואלי, החברים של דני יושבים ושותים בירה ומביטים בנו.
אוף, איך הוא יודע בדיוק מה לעשות כדי לעצבן אותי.
נראה לי שהוא ניצח במשחק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
