"הגעתי לעבודה וגיליתי שחצי מהסיגריות שלי ספוגות באלכוהול".
שלחתי לו מייל תוהה ומתוודה. שואל ומגשש.
היום שאחרי.
אני שונאת את ההתחלות הללו של מערכת יחסים שאני כל כך רוצה שהיא תצליח ובאותו זמן אני כל כך מפחדת שאין לי מה להציע יותר. שכל הרגש שלי בוזבז על אנשים אחרים, שכל המילים שלי נכתבות על גבי דפים ואתרים.
אני שונאת את התחושה שאולי הוא יזרוק אותי כל שנייה כי אני לא נראית כמו רוני סופרסטאר ואין לי את הקול של מדונה.
אני שונאת את הפרפרים האלו שגורמים לי לתחושות מחנק ומפעילים אצלי כל רפלקס הקאה אפשרי, אותם פרפרים שגורמים לי ללכת כל כמה דקות לשירותים ולגרום לאנשים שסביבי להרים גבה ולחפש בטן.
אני שונאת את המחשבה הזו שמתרוצצת במוחי בכל פעם שלוקח לו יותר משעה לחזור אליי רק כדי להגיד לי שהוא בעבודה ושהוא יחזור אליי בלילה.
אני שונאת את חוסר האמון שלי בו, בי, במערכת היחסים הלא ברורה הזו שכל דבר שהוא אומר בשבוע האחרון גורם לי לחשוב פעמיים.
אני שונאת את כל ההמתנה הזו. שיחזור מהעבודה. שיגיע לדירה. שיתקשר. שנקבע.
אני שונאת את חוסר השליטה הזה.
אני שונאת להיות "כזו בחורה" שמבלה יותר זמן בלנתח את מה שקורה במקום להינות. להתמוגג. לבלות.
ויותר מכל אני שונאת את המחשבה שאם לא הייתי פוגשת אותו לא הייתי זוכרת כמה אני אוהבת.
כמה שאני אוהבת את אותו חיוך נבוך בשעה 2 לפנות בוקר כשכבר קר בחוץ.
כמה שאני אוהבת להחזיק ידיים בדרך לרכב,
לשתות אלכוהול באיזה פאב בתל אביב ולנסות לדבר כשההוא ברקע שר בקולי קולות
כמה שאני אוהבת כשהוא שולח את ההודעות ותמיד מוסיף סמיילי או איזו כינוי מגניב
כמה שאני אוהבת שהוא מתקשר בלילה עם הקול הרדיופוני שלו ומצחיק אותי שעתיים שלמות
כמה שאני אוהבת את ההתרגשות, את ההתחלה, את הרעננות והגילוי המתמיד
כמה שאני אוהבת את הריח שלו כשהוא מתקרב לאוזניי
כמה שאני אוהבת לשמוע אותו כבר מעכשיו מתכנן מה עושים ביומולדת שלי,שהוא מובך כשאני צוחקת על דברים אינטימיים
כמה שאני אוהבת להרגיש את השנאה והחיבה מתערבבים לי בחיוך והופכים לצחוק מתגלגל באוזניי האנשים.
שלא יודעים מה זה לאהוב.
ואני,
אחת מהם.
שונאת לאהוב.
איזה כייף להתאהב.
בייחוד בחורף.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
