"זה לא היום" עניתי לשיחה, לא נותנת לו הזדמנות להתחיל ב"היי" אפילו.
"מה.....?" קולו המהוסס ענה לי מהצד השני, תוהה לרגע אם אחרי כל הזמן הזה מחקתי את המספר שלו מהסלולרי ואני מבלבלת אותו עם מישהו אחר, מריץ תרחישים אפשריים על האהבה שאולי מצאתי בשנתים שעברו, בכל הזמן שחלף מאז שהמשכתי הלאה והוא...עוד שם.
"היומולדת שלי. זה לא היום, זה בעוד 3 ימים" המשכתי בשלי, מנסה לגרום לו להגיד את זה. להגיד שהוא לא התקשר בגלל היומולדת בכלל, אלא רק בשביל לשמוע את קולי, אותי.
"אני יודע. רי התאריכים שלנו הפוכים... 4/12 ו21/4....אני דווקא חזק במספרים".
"אז מה......?" ניסיתי להוציא ממנו את הסיבה לשיחה הכי לא צפוייה שיש, משחזרת את רגעי העבר בראשי, לחיי מסמיקות וליבי דוהר אל הלא נודע.
"סתם, את יודעת... מה שלומך?"
"מה אתה צריך?" קטעתי אותו, מנסה לחזור למציאות. מנסה להתנער מהעבר, מכל הזכרונות הללו,מנסה להעלות במוחי תמונות מאתמול בערב, מהחבר החדש, הכל כך מקסים שיש לי עכשיו. מחייכת, לא בטוחה ממי. שוב מנסה להיזכר באתמול בערב
"את יודעת מה יש היום, נכון?" הוא שואל באמצע החניון הנטוש הזה ליד אלנבי. אני מביטה בו כשהוא מביט בי ומחייכת, לא בטוחה ומהופנטת מהבושם שלו {וצוחקת שוב כשחושבת על השם-ארמאני מאני} למה הוא מתכוון אבל מקווה שזה מה שאני חושבת שזה.
"מה?" שאלתי בתמימות {שאגב הוא לא קנה לרגע}
"אנחנו חודש יחד" הוא זרק בחצי חיוך ולקח עוד שאיפה מהסיגריה
הרגשתי איך הסומק מציף את לחיי, עובר לגופי , מרטיט כל איבר בי וחוזר לשפתיי שהתמלאו בצבע האדום.
"אז מה קורה?" חזרתי אליו, מתנערת לרגע מזכרונות האתמול ומתמקדת בהווה שמושפע עדיין מהעבר, מביטה במראה שעל שולחן המשרד שלי ורואה איך עיניי נוצצות.
"סתם... איזה כייף לשמוע אותך סוף סוף"
העברנו עוד כמה דקות של שיחה, הוא נפרד מהחברה שלו, אני נפרדתי מהשלווה שלי.
איך זה תמיד קורה לי.
תמיד כשטוב לי.
קבענו לדבר שוב בערב.
"היי מאמי, אך עבר עלייך היום?" הוא ישר התקשר אליי, משתוקק לשמוע את קולי, רוצה לעשות תוכניות ליום שישי
"אני לא יכולה, חברות חוגגות לי ת'יומולדת בשישי" עניתי, שיקרתי
הוא הציע להצטרף עם חברים.
אני סירבתי והמצאתי תירוץ מטומטם של עייפות וניתקתי את השיחה
חיכיתי באוטו ברחוב שהוא גר
הרחוב הכל כך מוכר מלפני שנתיים.
ישבתי באוטו ובהיתי. ראיתי במוחי את כל מהשקרה לפני שנתיים, נזכרתי בכל אותן הדמעות, השיחות, השירים, הנשיקות והכאב.
ישבתי באוטו וריחמתי עליי, עליו וגם על ההוא.
על כולם.
הטלפון צלצל כמה פעמים עד שנדם.
שיהם מתקשרים ואני לבד.
עם המחשבות והכאב.
איך שגלגל מסתובב.
עברו שנתיים והמצב היה הפוך, משולש האהבה היה אני, הוא והחברה שלו דאז.
כמה סיפורים כתבתי עליו. עליי, על המצב. כך נולד הבלוג.
עכשיו אני במרכז.
והלב קרוע.
התנעתי ונסעתי.
הביתה.
שיהיה שבוע מגניב וקסום, אהה?
התלבטויות ופרפרים זה דבר מגניב.
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
