אז נכון שזה הכי מבזה (בעיניי) לכתוב פוסטים על יום הזיכרון ביום הזיכרון עצמו ולהתייחד עם זכר הנופלים רק ביום המיוחד הזה, אבל אני חייבת לפרוק את מה שיש לי על הלב ובתוך הראש.
בכל יום זיכרון אני נתקפת עצבות, נזכרת בחברים שהלכו לעולמם.
אז נכון שלא היינו חברים טובים ונכון שלא בילינו כל דקה מחיינו ביחד, אבל הזיכרון שלהם עוד חי ובועט ודברים שהם עשו ואמרו עולים בראשי דווקא באותה דקה של צפירה.
עולה בי הזיכרון של אהרון רוני רביבו ז"ל, והזיכרון של רון משיח ז"ל, שהשאיר אחריו במותו אישה בהיריון, והזיכרון של קרן טנדלר ז"ל.
עם אהרון ז"ל למדתי בכיתה המקבילה בשנים בהם למדתי בבית הספר היסודי באילת ואני לעולם לא אשכח איך בטיול שנתי אחד הוא עמד על השולחן עם תחתונים אדומים בלבד ורקד כאילו אין מחר לצלילי מוזיקה מזוויעה.
עם רון וקרן ז"ל שירתתי בצבא לתקופה קצרה בת חצי שנה ואת שניהם אני זוכרת בעיקר ברצון שלהם. רון אמנם היה שקט אבל המבט שלו היה נדיב - עם המון נתינה ורצון לעשות עוד ועוד... וקרן, הבהירה שנשרפה מכל דקה מיותרת בשמש הייתה כל כך אנרגטית שלפעמים חשבתי שזה עולה על כל גבול ודמיון.
בימים כאלה אני נזכרת באותם חברים יקרים, שאותם לא אראה יותר לעולמים, מלבד בדמיוני.
עצוב לי כל יום זיכרון מחדש, עצוב לי מאוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
