ואז, נגמרו לי המילים.
אתה יודע...
להגיד לך.
כל המחשבות הסתבכו לי בראש,
כמו תאונת שרשרת ארוכה מידי.
ולא נשאר לי מה לומר, מנגד התרסקות הלב.
כשלו הקווים,
התנתקה התקשורת.
נגמרתי.
אני יודעת שזה טיבם של דברים.
להיגמר.
אבל אולי בגלל שנשארנו.
שהיינו. שנמרחנו. שנמתחנו.
שאנחנו.
פשוט, לא הרגשתי.
פשוט לא שמתי לב...
שגם אני כבר הלכתי דיי רחוק.
וזה כאב כזה שמעקצץ בקצות אצבעות הידיים,
כשאני מדמיינת עם עיניים פקוחות...
כל מה שלא בא לי לראות לעולם.
יש תמונות שאי אפשר למחוק,
אפילו עם מברשת החושך של לילה בלי כוכבים.
אתה תקרא לי קטנטונת,
רק כדי שזה ירגיש בסדר.
אבל אני כבר לא ארגיש קטנה.
גם לא במובנים החיוביים של כל העניין.
וזה גם לא כל-כך בסדר.
בכלל.
אז קצת עצוב לי.
במקומות האלה שהכי צריכים אור שמש של חיבוק.
גם כשיש מי שיחבק אותי.
אני עדיין קצת מתגעגעת,
לרגעים שגם אתה היית צריך,
את האור הזה שמסנוור לי את הבטן.
אז קצת עצוב לי,
כמו טיפות קטנות על האף.
כמעט גשם עכשיו.
ושנינו כבר כמעט ממש לא כאן.
אני כמעט ולא מזהה את עקבות הנעליים ההולכות שלך בבוץ.
אבל אף פעם לא שוכחת איך אתה נראה,
בכובע גרב וחיוך מתגרה...
בערים אפורות,
שנמרחות לי אל מול העיניים.
כמעט הייתי רוצה,
כל פעם שאני הולכת...
שתגיד לי, שיש סוף שהוא לא סוף.
בא לי להכניס את כל הזיכרונות לקופסא
ולהחביא מתחת למיטה.
אבל מזמן שלא קניתי נעליים.
והם נדבקים לי לכפות הרגליים,
מתוקים-מרירים.
וכל צעד קדימה,
אני עוד לרגע...
דורכת במקום.
ואתה תגיד לי שזה טוב.
שזה טוב שטוב לי.
ואני אדמיין את כל העולם עומד הפוך על הראש,
חוץ ממך...
ואכווץ את האף במחאה.
אתה לא רואה אותי,
אז כנראה שאתה לא מחייך
ואני חצי מתעלמת
אבל לא יכולה להעלים את העובדה...
שמישהי אחרת,
כנראה קנתה את החיוך שלך במכולת.
או לפחות...
גנבה קצת משלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאשה.
