יום ראשון התגייסתי
ועכשיו אני חיילת :]
אז מעכשיו אני אבקר פה לעיתים רחוקות יותר מהרגיל..
אממ השבוע הראשון של הטירונות היה קשה ומייגע
במיוחד בימים הראשונים
אבל אני חושבת שהתרגלתי..
ושמעכשיו יהיה לי יותר קל...
התפקיד שלי זה תצפיתנית שדה במודיעין השדה
שזה כמעט קרבי...
אממ וזהו...
מקווה שיהיה טוב :]
ותכף שוב חורף, רוח קרה נושבת לך על העורף. ולא בא לך יותר להיות רק את.
אני קוטפת תפוחי מחמאות של בוסר,
שונאת לחזור לנקודת פתיחת המרוץ.
הלב עייף להתחרות.
ואני נוחתת באיטיות על מצעים רכים,
עוצמת עיניים,
מוותרת.
על הכל.
ואני אוהבת אותך הכי בעולם.
אהבה כזאת מכל הלב.
שאתה רק צריך להושיט יד ולבחור פלח
הם כולם לרשותך, זמינים.
האהבה של החבר הכי טוב
האהבה של הידיד המזדמן
האהבה של האהבה הישנה
האהבה של האהבה.
יש לי כל-כך הרבה להגיד לך,
אז אני כותבת לך כל הזמן.
כותבת אותך.
כדי לא להתפוצץ.
כדי לא לשכוח.
אתה יודע,
תמיד רוצים מה שלא יכולים להשיג,
רק חצי לא מספיק אף פעם.
אולי רבע.
ואני, אני רק רציתי לתקן אותך.
חשבתי שאתה מקולקל.
רציתי שזו לא תהיה אשמתי,
גם בלי שזו אשמתי מראש.
לפני כל בוץ טובעני,
אפשר להבחין בעקבות נעליים.
אבל רגש, הוא דבר גמיש.
עוגיות רכות מידי על שולחן המטבח.
נשים עם שמלות לבנות בפתח הבית, דומעות ריחות מלחמה.
ואני השלתי את השריון כבר מזמן,
ירדתי על הברכיים מתחננת שתאהב אותי ככה.
ככה שזה יכאב.
רק כדי שאני אוכל להפסיק.
אבל שנינו יודעים,
שגם אם היית אוהב אותי עד הירח...
לא הייתי יכולה לעצור.
כפתור הפאוז נתקע.
מנוע אוטומטי בלי בלמים.
אני מורחת את הקווים האדומים האלה,
על כל הקירות.
הם מתערבבים עם דמעות של חום ופינוק.
ונוזלים לנו בין האצבעות.
נספגים בעיסת הדברים שכבר לא מדברים עליהם.
שאתה כבר שכחת
ושאני זוכרת גם בשבילך.
גם בשבילי.
גם בשביל מה שצריך כבר לשכוח.
רגש שדבוק לשפתיים שלא מתחברות.
בלילה אני נושמת מהאף
ובבוקר נושקת לך על המצח.
רק לא באמת להרגיש.
לא טוב לי. אתה אומר. שלא טוב לי.
ואני מתאמצת להוכיח, לא ברור כבר למי...
שהכל בסדר. כמעט מצוין פלוס.
צריכה ללמוד להתאפק,
הראש חושב הפוך.
וכל מה שכן זה לא
וכל השאלות ההלו מכבידות לי על העור.
ואני מושכת חיוכים למטה במריחות של שוקולד..
עד שאני מרגישה שמפסיק להיות לך אכפת.
כשברקע, אני רואה את הרגשות הקטנים-גדולים שלי,
קצת חונקים אותך במילים.
אז אני נוחתת באיטיות על מצעים רכים,
עוצמת עיניים,
הלב שלך פועם קרוב ומקל על הנשימות שלי.
קצת מוותרת.
על הכל.
משחררת,
כדי שתישאר קרוב.
לומדת חוקים חדשים
ולהכיר את הלילות שלך, שלא שייכים לי.
ואת שלי... שהם שלי.
ואת אוהבת אותם ככה, אוהבת אותם כאלה... כאלה שהולכים ממך. כאלה שאת נותנת להם סיבות. כל פעם מחדש. אז את קצת מזניחה את עצמך... אוהבת את עצמך קצת פחות... מחייכת פחות. הכל שונה עכשיו. גם את כל פעם קצת אחרת. והלאה, זה מושג גמיש... שבורח לך... מבין אצבעות הידיים.
שיהיה לכם סופ"ש נעים
תבלו בכיף
ותזכרו
שאם שותים, לא נוהגים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאשה.
