 כינוי:
בת: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
רעד
הפוסט הזה נכתב ברגע של בלבול. הנפשות המוזכרות בו יודעות מי הן ומטרתו היחידה היא פריקה נפשית.
ומראש אני אומרת: אל תדאגו לי, אני בסדר.
השבוע האחרון נדמה היה כמו סרט, או אולי חלום מוזר שסירב להגמר, ועדיין נמשך. הזיה שמשאירה טעם לוואי חמוץ-מתוק וגורמת לעיניים לדמוע, גם כשאני מנסה להסיט את המחשבה. ולחשוב שאייקון היה אמור להיות הבריחה שלי.
היום הראשון עבר לאיטו, האנשים הרגילים-כמה חדשים. אווירת כנס מקולקלת, אנרגיות מלאות טינה. הכנס בכה, יכולתי להרגיש, והם בשלהם. הם אפילו לא הבינו שהוא לא רוצה את הכסף, רק את האהבה. הוא לא רוצה להיות פסטיבל. ואני רציתי לבוא לכנס, ורציתי לשמוח, אבל הכנס בכה ואני יכולתי להרגיש.
משמרת ערב, שש וחצי עד חצות. היה בסדר, בעיקר לחלק מעטפות למתנדבים, מרצים, סגל ואורחים. אבל היה קצת משעמם, וטיפה בודד, כי הכנס רק התחיל ובכל זאת הייתי תקועה שם בדוכן. איזה מזל שהיה לי אותך :}
לילה בראשון, כי לא רצית לחזור לבד, ובכנות-לא רציתי לישון לבד.
אבל יחד עם הטעם המתוק שלך, ויחד עם האושר הנובע ממקלחת, אוכל ויום ראשון של אייקון-רמזים החלו לעלות על פני השטח. דאגתי, בכיתי, וזה לא היה בשבילי. והאנוכיות כבתה בתוכי. אולי זה דבר טוב, אך היא הייתה חלק ממני וחסרונה הפחיד אותי.
היום השני נדמה כחלום, מתחיל לאיטו במשמרת צהריים, שנמשכה ונמשכה. ולאט לאט השפיות אבדה, נאבדה. אולי זה היה הפחד, אולי הלחץ ואולי הכנס בכה יותר באותו היום, ואני הרגשתי. לקראת סוף המשמרת כבר הייתי במצב כל כך מבולבל, לא יודעת מה לעשות, אבודה וכואב לי. כשכבר סיימתי, מיד חיפשתי אותך, ורציתי לאכול. אבל גם שם השתבשו הדברים, אבל היינו אני ואת, וזה שימח אותי, כי בסוף אכלנו פיצה, ואת דאגת לי ולא רצית שאפגע בעצמי, למרות שלא התכוונתי לפגוע בעצמי, רק רציתי להוציא את העצבים על משהו, ולא רציתי להכאיב לך.
חשבתי שבכך זה נגמר, ואז הלכנו וישבנו. ואז הוא בא, ובהתחלה הכל היה נראה בסדר ואז הוא שאל, ואז עניתי, ואז הוא כעס. ואת הסתכלת עליי במבט כזה, שמבקש ממני להחליט, להגיב, לתת תשובה. ואני הייתי על סף התמוטטות ולא יכולתי לעמוד בזה. ואז ברחתי, ובטיפשותי השארתי אותך מאחורה. רציתי לבכות, ורציתי עזרה.
ניגשתי אל הידיד, בתקווה שיבין ויעזור. בכיתי וסיפרתי והוא נתן לי עצות חכמות, דיבר בהגיון וגרם לי לבכות עוד. התקשרתי, והיית בדרך הבייתה, ושאלת אם לחזור, אמרתי שלא, ורציתי שכן. אבל הוא הכריח אותי להתקשר שוב, לבקש שתחזרי, ומזל ששמעת אותי, עוד לפני שדיברתי, כי אני לא בטוחה שהייתי יכולה לשדל את המילים.
בינתיים הסתכלתי עליו ואמרתי "התרחקנו." והוא טען שזה בכוונה, ורציתי לדעת למה והוא לא סיפר, אמר "לא יכול." וזה כאב, זה כאב כל כך. הייתי חוקרת, ממשיכה לבקש, אבל את הגעת והתחלתי ללכת אליך. אבל היית כל כך רחוקה, והתחלתי לרוץ, ולפתע מצאתי עצמי תלויה על צווארך ובוכה ואומרת את המילים שלא חשבתי לעולם שאומר עם כוונה שכזאת. רעדתי מבכי, בכיתי מפחד.
הידיד הלך, ואני הלכתי איתך. וחייכתי, כי פתאום הייתי מאושרת. אם רק אושר היה יכול להשאר לנצח. הלכנו לישון, ואת שתקת, והשקט נתן לי רגע לחשוב, והייתי חייבת לדבר עם הידיד. השיחה הכואב ביותר שניהלתי בחיי, והוא גרם לי לרצות למות. אני שורדת מדי, יותר מדי אוהבת את עצמי בשביל למות באמת, אבל הרצון הזה כאב לי וגרם לי לפחד יותר. ואמרתי לו, והוא הקשיב, וחזר "אני לא יכול." ולא איכפת לי מה היו העקרונות, שום עיקרון לא שווה שארצה למות.
לא יכולתי לישון, לא עכשיו. ואת הסכמת ללכת איתי עד שאהיה עייפה מספיק ואתמוטט, אפילו שאת רצית לישון. אני מצטערת.
הכנס המשיך, הכאב המשיך לסירוגין ולא היה לי לא חופש ולא בריחה.
היו כמה הנאות, בכל זאת זה היה כנס. אבל המחשבה המציקה לא הניחה לי.
ועכשיו אני בבית, ואת בשלך, ואני עדיין מדברת איתך, אבל רוצה שתהיי כאן, ובעצם ממש צריכה להיות לבד.
אני לא אני. אני לא יודעת מי אני. רגשות שפעלתי קשה כל כך שיפסיקו להתקיים בי פרצו החוצה השבוע, וכואב לי, ואני מסתכלת במראה ותוהה מה נהיה ממני, ולמה אני מתבגרת, ולמה אני מחכימה. לא רוצה לגדול, להשאר קלת דעים לנצח. חודש ו-11 יום לגיל 16.
אם הצלחתי לשרוד את השבוע הזה, אני יודעת שאחיה לנצח.
יש לי חברה.
אני אוהבת אותה.
הצילו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
