אני נוטה לשאול את עצמי שאלות לאחרונה, רובן שאלות מנחות שנועדו להוביל אותי למסקנות המתבקשות, בין אם זה לגבי עצמי או לגבי העולם. והשבוע אני תוהה: למה?

יש המאמינים בדבר הנקרא קארמה-תהיה אדם טוב ודברים טובים יקרו לך. אך החודש האחרון הוכיח לי כי הם תוהים. ראו אותי, מעולם לא התיימרתי להיות בן אדם טוב, הוא אפילו קרוב לזה. מרבית הזמן הייתי כלבה חסרת רגשות, וכל עוד הייתי כזאת היה לי טוב. נהניתי מהחיים ועשיתי כל מה שחפץ ליבי, וקיבלתי כל שביקשתי.

ולפני כחודש, חלה תפנית חדה באישיות שלי-לפתע היה לי מישהו לדאוג לו, מישהו להתחשב בו, ורק לאחר ששקלתי את כל האפשרויות: מישהו להתאהב בו. מישהי, אם לדייק. ולפתע ניסיתי להיות טובה יותר, נחמדה יותר, לאהוב ולהתחשב ולדאוג, כדי שהיא תהיה מאושרת, ולנו יהיה טוב ביחד. ורק אז, כשחל שיפור, כשהייתי לפתע אדם טוב יותר [עדיין לא מתיימרת להיות אדם טוב במיוחד], לפתע הכל החל להשתבש. איבדתי החודש את החבר הכי טוב שלי, את החברה שלי, ואת האמון שלי בדבר הזה שנקרא אהבה. אני בספק אם תעבור פחות משנה לפני שאני אסכים להכניס את עצמי למערכת יחסים מונוגמית שוב, אם בכלל.

והחלק הנורא מכל הוא שאני לא יכולה לכעוס עליה. אני לא יכולה לשנוא אותה ולרצות שתישרף. בין אם זה בגלל שהיא מתוסכלת כמעט כמוני [אם כי עלולה להראות את זה יותר], אם זה בגלל שהסיבות שלה, בסופו של יום, היו הדבר שנראה לה לנכון, ואם זה פשוט בגלל שאני לא יכולה להפסיק לאהוב אותה. ובכל הכנות זו האפשרות האחרונה שמפחידה אותי יותר מהכל.

אבל אני לא רציתי להפגע. והיא התחילה... זו אולי טענה ילדותית, אבל יש לי את הזכות להיות ילדותית פעם בתקופה. היא הייתה הראשונה לתת לי סימנים של אהבה, ורק בגלל שהייתי בטוחה שהיא אוהבת אותי, ואני לא אגדל רגשות לריק, רק בגלל זה הסכמתי לעבור את זה מלכתחילה. והיא כל הזמן רמזה שהיא רוצה קשר, אם זה בהערות חצי-הומוריסטיות כמו להצטער כשאני מדברת על זה שאני לא אוהבת קשרים, ובין אם זה לרצות להיות הראשונה, לרצות ממני סוג זה או אחר של מחוייבות. אז נתתי את עצמי, לבסוף, לרגש המרוחק הזה הנקרא אהבה, למושג שגרם לי לצמרמורת בכל פעם ששמעתי אותו. אותו רגש שממנו פחדתי כל כך, ולבסוף-לריק.

פחדת שבבוקר לא אוהב אותך, ובכל בוקר מחדש במשך שבועיים הבטחתי לך שאני עודני אוהבת אותך. רק כדי לקבל הודעה שאת מפחדת. ואני ניסיתי להרגיע, במילים, במשפטים כתובים ומדוברים. ואת לא נרגעת. ואמרתי לך להחליט, בשביל שיהיה לך טוב, לבחור באפשרות שנראית לך הנכונה ביותר. ולבי התחננתי שלא תבחרי באפשרות הנוראה הזאת. אך אוזניך חרשו לתחינותיי ואת בחרת. ואני כועסת על עצמי שלא התעקשתי.

אבל למה להתעקש? למה לאמלל אותך עוד יותר?

שקלתי שוב ושוב למה אינני מצליחה להגיד לך שחרפת כל הנימוקים אני רוצה אותך עדיין, שאני לא מוכנה לקבל את גזר הדין. אולי כי אני מפחדת שלא אוכל לשנות את דעתך, אולי כי אני לא רוצה להיות למטרד. אולי כי עמוק בפנים אני רוצה שתהיי איתי כי זה מרגיש לך נכון, וכי את אוהבת אותי, ולא כי התחננתי. אולי זה טיבה של אהבה.

"זה לא היה נכון

אבל זה היה יפה"

המשפט הזה, כתוב בידך שלך, מכאיב לי כל פעם מחדש, וטרם למדתי למה. כנראה מפני שלי זה הרגיש הכי נכון בעולם. אולי מפני שלא היה לזה זמן להיות יפה. שבוע אחד בו אני שוקעת ביגון, שבוע אחד בו לא נפגשנו כמעט, וכשכן נפגשנו לא היה לנו זמן לעצמינו, ואז הופיע הפחד, ובטרם עבר השבוע השלישי את סיימת את זה. ולא היה לזה הזמן להיות יפה, כמו שכל כך רציתי.

ובינתיים, יומיים וחצי עברו ואני מתבוססת עדיין בצער.

עדיין עצובה, עדיין כואבת.

עדיין מייחלת למישהו שיבוא ויעודד וישמור.

והוא לא בא.

אם רק הייתי יכולה במילים לשנות את העובדות הייתי מנסה ואומרת:

לא. אני לא פגועה.

ולא כואבת.

ולא צריכה.

ולא רוצה.

ויודעת.

וכלל לא מתגעגעת.

לא אליו.

ולא אליך.

No love, no fear, no tears

That is the way of the fool.

Let me be the fool that I am.

In joy and despair

[הייתי אמורה להיות אצלך היום, ולעודד אותך. אבל לא אוכל לעודד אותך כשאני כה קטנה ומפוחדת. ובודדה.]