עליי להודות כי אין לי ולו שמץ של מושג מה הולך לקרות הלאה. אחרי הכל, אני בשלב ספונטני למדי בחיים שלי, ולתכנן דברים מראש עלול להתגלות כלא בריא למצבי הנפשי, הפיזי או הרוחני [למעשה, לכל מצב שהוא]. אבל אני תוהה למה התוכניות שלי מסתיימות, נכון לעכשיו, ב30 בנובמבר. עד ה20 בנובמבר יש לי מבחנים, עבודות, הופעה ויום הולדת... אבל אחרי ה30 בנובמבר הכל נעלם, נמוג באפלה.
משל הייתי הולכת עם פנס במנהרה המולעטת של חיי, מאחורי אפלה ומולי כמה מטרים של אור פנס עמום ולאחריהם-החשכה ממשיכה, ואין אני יודעת מה היא צופנת עד אשר אתקדם עוד כמה צעדים קדימה ואאיר גם חלק זה של המערה, אך כדי לעשות זאת עליי להותיר את החלקים שמאחורי בעלטה.
ואולי אין זה פנס, ונושא העששית, הכפוף בחשכה, תלתלי זהב לראשו ועיניו תכולות בתוך האפלה, הוא מראה לי את דרכי, מוביל אותי ביד כאילו הייתי ילדה קטנה שיש להוליכה לכל מקום ולא תסתה מהדרך ותאבד בנבכי העולם הגדול עליה כמה מונים. ואולי אני אכן ילדה קטנה, והעולם אכן גדול עליי, מתנשא ומאיים להטביעני. ילדה קטנה מזה 16 שנים, תינוקת באחיזתו המרגיעה של הקיום. ובידו של נושא העששית הנני אוחזת, רגליי הקטנות נאבקות להדביק את הקצב. פנים חכמות מביטות עליי, עיניים מרגיעות, אך שום חיוך של תמיכה. לא. העולם לא תומך באנשים בדרכם, הוא פועל להקשות עליהם, לחשל אותם. אולי בסופו של דבר נפסיק לפחד מהצללים לפנינו, נפסיק לפנות לאחור, לתהות האם העלטה מאחורינו טומנת בחובה סודות שפספסנו, אך המנהרה מובילה בכיוון אחד-קדימה. אם אפנה לאחור אהיה לנציב מלח, ולנצח אעמוד במקומי, מביטה אל העבר וההווה חולף על פניי, שוכח אותי מאחור, ונושא העששית יעלם מעבר לפנייה הבאה ואיתו האור.

על כן, אין טעם לחשוב על העבר, שכן דרכנו מובילה הלאה-אל תוך החיים והמסתורין. העולם לא יחכה לנו, וברגלינו הקטנות ננסה להדביק את הקצב, מדדים ורצים, צועקים לו שיחכה, אך הוא בשלו. מה אכזר הוא העולם, הורה נוקשה שכמותו. אך כאשר נגדל, אם אפשרי הדבר, שוב לא נצתרך את ידו התומכת, האוחזת בידינו, ואחרי אור העששית נעקוב לבד, ולא נפנה לאחור, ולא ננסה לראות מעבר לבועת האור, אל תוך החשכה. seize the day, live the moment.

אינני יודעת אם תקראי את זה, ומרבית הסיכויים שלא-אך דבר מה יש לי להגיד לך:
כל שאני מבקשת שתהיי שלמה עם החלטתך. לא צריכה אהבה, לא הבטחות, לא מילים מרגיעות. רק לדעת שאת לא מתחרטת, לא מסתכלת אחורה, אם אאלץ לעבור על פני נציב מלח בדמותך, אחוש צער רב, וחשבתי כי את לא רוצה לצער אותי, ממש כמו שאינני רוצה לצער אותך.