|
 כינוי:
בת: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
Mirror mirror on the wall
לאחרונה הכל נראה לי מוזר, קצת זר שכזה. או שאולי זאת רק אני.
השתניתי, ויש כאלו שיגידו שלטובה, אבל אני אהבתי את העצמי הקודם, העצמי חסר הגבולות, העצמי שלא איכפת לו, כי הוא יודע שהוא לא יכול להפגע. המראה שלי נשברה לרסיסים לפני כמה חודשים, ומאז אני רואה בבואה לא בבואה, מביטה בי בעיניים שבורות, רצוצות, עייפות. עיניים שכמהות לחזור להיות שלמות.
אתמול ציירתי דיוקן עצמי, הוא התחיל מטביעות יד אדומות על רקע שחור, והמשיך-שיער ופנים. איכשהו הדבר הראשון והכי קל שהיה לי לצייר היה השיער, אולי זה כי זה החלק היחיד בראש שאין בו עצבים. אחר כך ציירתי את הפנים, העיניים... ורק אחרי שסיימתי [אחרי הרבה ליטושים] שמתי לב עד כמה עצובה הבבואה שציירתי לעצמי, עד כמה היא נראית כהולכת לבכות.
האם ככה אני רואה את עצמי? דיוקן עצוב של נפש עייפה?
הייתי פעם דיוקן עצמי של שמחה, של חיוכים ושל חוסר אכפתיות, דיוקן עצמי של פילוסופיה אופטימית, והרי הבטחתי לעצמי לא להסתכל אחורה, אז למה אני חוזרת אל אותם זכרונות שוב ושוב, מדוע אני עדיין בוכה אל החזה של שד דמיוני בלילות?
לא, אינני יכולה לשנות את מה שאני מרגישה, לא הפעם.
אינני יכולה לבטל את מה שהיה כה בקלות.
לא ביקשתי לי קשר, מעולם. אני לא אדם של קשרים, אני יצור שמה שהוא מחפש באנשים זה לא אהבה מחוייבת, לא רומנטיקה מאוסה, כל מה שאני רוצה מאנשים זה שיהיה לי כיף איתם, שיהיה מצחיק-וכשלא כיף לי, שיהיו שם עדיין, ולא יצפו ממני תמיד לשמוח ולהיות אופטימית.
אני לא יודעת מי אני עכשיו.
אבל בקרוב מאוד אגבש דעה.
הגיע הזמן לקנות לי מראה חדשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
