 כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
סוף
ובכן, בקרוב זה נגמר.
ואין שום משמעויות מאחורי השורה הזאת לבד מהעובדה שעוד 6 ימים הבגרות בהיסטוריה, האחרונה לשנת י"א, ואז החופש מתחיל ואיתו שנת י"א נגמרת.
כשאתה בבית הספר, השנים אינן נמדדות לפי תאריכים, לפי מספרים לועזיים או אותיות עבריות, החגים אינם מצויינים בתאריכים אלא בחופשים ובטקסים.
כשאתה שורץ כנסים שכמותי, התאריכים נמדדים בכנסים ובאירועים. חצי שנה של כאב נפשי, "מאז אייקון", שלושה חודשים שלא דיברתי עם החבר הכי טוב "מאז עולמות." שקט נפשי. ולא משנה ממתי, אבל העיקר שהוא כאן, ולחצתי עליו, כמו שמקלפים גלד, לראות אם הוא עדיין מדמם מלמטה. והו,לי יש נטייה שכזאת לגרד פצעים, ותמיד אני נוכחת לגלות שהם עדיין נפתחים ומדממים מתחת לגלד המכוער. אך הפעם גירדתי את הגלד, תלשתי אותו באלימות, וכל שנוכחתי למצוא מתחתיו היה עור סגור וחיוור. צלקת קטנה ובלתי נראית, שתישאר שם לנצח, אבל בקלות אפשר להתעלם ממנה.
שנת י"א, תיזכר כשנה הנוראית ביותר של נעוריי, תיזכר כשנה המפחידה, המדירה שינה מעיניי, המהפנטת, המביאה להארות רבות. אך בסופה, ובחיי שכבר כמעט שנה עברה, סוף סוף הפצע פסק מלדמם וכל שנשאר הוא צלקת. ואני יכולה לחיות עם צלקות, אלה הפצעים שאני לא אוהבת.
בסוף הקיץ הקודם פרסמתי בבלוג קטע לו קראתי עירומה, בו הדמיתי את הקיץ לחוויית התפשטות. ובחיבור אליו אני רוצה לכתוב את הקטע הבא:
בכל קיץ אותו דבר-מורידה את מעיל השנה, הכבד מדמעות, כאבים, זכרונות דואבים, טראומות ופחד. פושטת את החולצה השומרת עליי, שלא אראה לאף אחד עד כמה אני שבורה לרסיסים, מפשילה את מכנסיי האיכפתיות, ומגלה שכבר לא איכפת לי, וטוב שכך, הטאקט וההיגיון גם הם, כי מי צריך להיות הגיוני כשהוא יכול להיות מאושר? התחתונים יורדים לרצפה, איתם כל הדאגות והחששות, כי אין כבר ממש לחשוש, הכל נגמר. נשארת לבדה החזייה, תומכת, מחזקת, שומרת אותי תמיד סנטימטר אחד מפי התהום. ובכן, אין כבר ממה לשמור עליי, ומעולם לא סבלתי חזיות. אני אוהבת להיות עירומה, זאת הרגשה טובה אחרי כמעט שנה של מצוקה, לעמוד מול התהום הפעורה, עירומה כביום היוולדי, לפרוש את ידיי, לחשוף את גופי לתפארת ולתת לרוח להפיל אותי פנימה, עמוק לתוך התהום, לפרוש כנפיים שחורות, טמאות, יפהפיות, מעולם לא טענתי להיות טהורה. לתת לעצמי לשקוע ולעוף. כי נועדתי לעוף.
רק כשאני כבר באוויר אני זוכרת להוריד מעל רגלי את המשקולת, אותה, הישות ההיא שהעיקה על מחשבותיי. עזבת. הבנת. נגמר. זה כל מה שרציתי, שתגידי שזה נגמר, ותתכווני לזה. וחדל סדר געגועים ודמעות, אני אוריד אותך ברגע שתרפי. רק חשוב לזכור לקח מיתולוגי-לא לעוף קרוב לשמש.
תמיד שנאתי שמש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
