 כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
מחשבות מתערבבות בנושאים רבים וכאובים
בעבר דיברתי לא פעם על הנטייה המינית שלי, נטייה בה אני מחזיקה מאז גיל 14.
בהיעדר הגדרה קראתי לעצמי "ביסקסואלית", שכן אני נמשכת גם לגברים וגם לנשים, אך ההבדל בין מה שהשאר יגדירו כביסקסואליה למה שאני מרגישה הוא זה: המשיכה שלי אינה נובעת מגורמים פיזיים. נכון, יש גורמים פיזיים מסויימים שמושכים אותי יותר מאחרים, אבל הם אינם קשורים דווקא למינו של האדם. המשיכה שלי נובעת בעיקרה ממשיכה מנטאלית, חיבה לאדם שבהיותי יצור אשר אינו נוטה "להתאהב" אני מפרשת כמשיכה מינית. זו הסיבה שבעיניי הגבול בין ידידות למיניות הוא קטן מאוד, כיוון שאם אני נמשכת לאדם מנטאלית מספיק כדי להתחבר איתו, מבחינתי זו גם משיכה מינית.
התפיסה הזאת, אשר עלולה להיראות כתמוהה בעיניי אנשים, נובעת מחוסר היכולת שלי להבחין בהבדלים מגדריים בגיל צעיר. עד גיל 9-10 בערך האמנתי שאין הבדל ממשי בין בנים לבנות, כאשר מעגל החברים המורחב שלי היה מורכב מבנים, והייתה לי אולי חברה אחת או שתיים. תשומת ליבי לעניין נמשכה כאשר באחד מימי היסודי שאלה אותי חברה למה אני מתלבשת ומתנהגת כמו בן, שאלה שעליה עניתי בתמיהה "מה ההבדל?"
בתיאום עם תפיסות אלה, מעולם לא ראיתי נטייה מינית שונה כיוצאת דופן או מיוחדת. תמיד חשבתי שבן שאוהב בנים או בת שאוהבת בנות הם דבר טבעי, על אף שהחברה מעדיפה להציג בשורה הראשונה את הנטייה המינית ה"מקובלת"-גבר אוהב אישה ואישה אוהבת גבר.
אולי משום צורת המחשבה הזאת קשה לי כל כך להבין את דחייתה של החברה מהנטיות המיניות השונות מזו ה"מקובלת", ועוד יותר קשה להבין דברים כמו מה שקרה בליל שבת.
דחייתי מאהבה הינה דבר ידוע לכל מי שמכיר אותי, ועדיין, אהבה הינה אהבה, בין אם בין גבר לאישה, גבר לגבר או אישה לאישה. אף פעם לא חשבתי שיש הבדל, או שצריך להיות הבדל, וזה הרבה לפני שהשכלתי להתייחס למובן המיני של העניין.
בליל שבת חזרתי מסוף שבוע מרוכז של תפירה, בו הייתי מנותקת מהעולם. כשחזרתי נתקפתי עצבים בלתי מוסברים והלכתי לישון מוקדם. רק בבוקר יום ראשון קיבלתי טלפון מאמא שלי שסיפרה לי על המקרה, בדאגה שמא אחד מידידיי נפגע במקרה. מיד הלכתי למחשב וטלפנתי לכל החברים אשר היו עלולים להיות במקום כדי לברר מה קרה. אחד הפצועים הינו מכר שלי. לא פגשתי אותו יותר מפעמיים או שלוש בתל אביב, אבל הכרתי אותו בשם ובפנים והוא אף ישב לשתות קפה איתי ועם אלינה פעם אחת [אלינה מכירה אותו יותר טוב].
כשאסונות שכאלה מכים בי, קשה שלא להרגיש אפאתית-יושבת לי בבית, עובדת עד 6 ואז חוזרת הביתה ועובדת על הקימונו שלי, כי צריך לסיים אותו עד הכנס. ממשיכה עם החיים ובינתיים יש שני הרוגים וכמה פצועים, והעולם מזועזע, ואני חיה בישוב הקטן שלי על הר, רחוק מכל זה, רחוק מהסכנה, רחוק מהאבל, וכל כך קשה לי לתפוס מוות.
מוות הוא נושא שנפתח בפניי לפני קצת יותר משנה, הוא התחיל עם התאבדותו של תלמיד בבית הספר שלי, שתי שכבות מעליי. על אף שבית הספר היה מוכה אבל, אני לא הכרתי את הבחור, אף לא בפנים, והתקשיתי להרגיש משהו כלפי אותו בחור מת שלא הכרתי. מאוחר יותר באותה שנה נמסר לי כי בעלה של דודתי מצד אבא נפטר, משאיר אחריו את בני הדודה שלי, אשר הגדול מביניהם קטן ממני בשנה. הדוד המדובר ומשפחתו גרים באוסטרליה, ולכן יצא לי לפגוש אותם רק בביקוריהם בארץ, פעם בכשלוש שנים, לכן קשה היה לתפוס את המוות הזה, וההרגשה הכללית היא שאותו דוד איתו בקושי דיברתי כי בצעירותי לא ידעתי אנגלית והוא לא ידע עברית, ובבגרותי פשוט לא היה נושא משותף, פשוט יחדל מלבקר בארץ, ואין שום הרגשה של הפסד.
המוות הראשון שחדר אליי היה דווקא מותה של ילדה אותה פגשתי רק פעם אחת, אך הייתה אחות של החבר הכי טוב שלי. מכל המיתות האלה, זה היה המוות הראשון שהצליח לגרום לי להרגיש.
עוד מיתות-חברה של אחותי וסבא של ידיד טוב, ואני אפאתית ואינני מסוגלת להרגיש צער משום שאינני מצליחה ליצר תחושת הזדהות, על אף שאני מנסה, וכל מה שאני רוצה זה להעביר את הנושא ולחזור לנושאים קלילים יותר.
כך אני מרגישה עכשיו, הנושא צורם, המצב נורא ואני חושבת כי זוהי טרגדיה בסדר גודל בלתי ניתן לשיעור, אך אני אינני מצליחה להוציא את עצמי מהשגרה הרגילה אליה הכנסתי את עצמי. אין לדעת מה הצעד הבא, ואני כחברה בקהילת הנטיות המיניות ה"בלתי מקובלות", חוששת לחיי חבריי. אך למרות הכל יש בי צד מבולבל שאומר "זה נגמר עכשיו." ולא מקשיב לטיעוניי הצד האחר: "זה רק התחיל."
אני שולחת תנחומים ומילות תקווה אל משפחות ההרוגים והפצועים.
אני שולחת תקווה למדינה, שאירוע זה יהיה חד פעמי.
אני שולחת אמונה לקהילה, להאמין שיהיה טוב.
רצח הינו זרז לדברים רבים: כמו לטעון שקום המדינה הוא תוצר של השואה ביהודים, כך אולי, על אף הטרגדיה, אולי היא זו אשר תפתח לנו שער הזדמנויות, ואולי עכשיו, כשכל המדינה נושאת פניה ורואה את האפליה ואת ההרחקה, אולי עכשיו נוכל לקבל כל מה שביקשנו עד עכשיו.
אולי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
