הייתי עושה חשבון נפש, אבל אני לא משהו בחשבון והנפש שלי די עצלנית.
הניחוח המתוק של שנת 2007 מתפוגג באוויר החורף רווי הגשמים, השמיים האפורים מצילים על העולם בהילה של קדרות חסרת וודאות, לוחשות הרוחות סודות בשפה נושנה על שנת 2008 הנופלת עלינו כמשקולת ברזל כבדה המאיימת למחוץ אותנו, בני האנוש קצרי החיים תחת כובד משקלה עד אשר נחנק מחמת עומס החיים אשר נופל עלינו, גם השנה.
ובינתיים בארץ, אין באמת חורף, אין גשמים ולא שמיים אפורים, לא הילה ורק רוחות ששורקות ומפריעות לך לישון בלילה. את גיבוב השטויות שכתבתי למעלה [וגם את המילה "גיבוב"] מעטים הבינו, ולמעטים יותר איכפת ששנה שלמה עברה מאז הפעם הקודמת ששנה התחלפה.
ואם מסתכלים על זה, כל כך הרבה עבר מאז 2007, שאני כבר לא יודעת אם זה היה יותר מחלום מרוחק, הזיה שנבעה מהטירוף שבכל שנה נראה שמכלה אותי יותר ויותר. שנה שעברה [ואולי רק אתמול] הכל היה שונה, הכל היה לחלוטין אחרת, ובכל זאת-אותו דבר. צר לי להגיד ששום דבר לא השתנה, צר לי להגיד שהעולם נותר כשהיה ונראה שהוא יישאר ככה גם עד 2009. אם נתסכל על העולם באופן קולקטיבי, קשה לומר שהיה שינוי כלשהו בשנה שעברה. אבל אני, כאינבידואל, חוויתי שינויים אין ספור.
אני כבר לא בת 14.
אני כבר לא בכיתה ט'.
אני כבר לא נכשלת במתמטיקה.
יש לי חברים יחסית קרובים מהכיתה [דבר שלא נשמע כמוהו מאז תחילת כיתה ו'].
אני הרבה פחות תמימה.
אני אמות מהר יותר מעישון פאסיבי.
אני חושבת יותר.
אני שונאת פחות.
אני קוראת יותר משנה שעברה,
וכותבת באנגלית.
וההומור שלי התפתח ונעשה איכשהו יותר חולני.
אני מכירה יותר אנשים,
וכבר הספקתי להתווכח עם חצי.
ועדיין נשארתי אותה אחת, אותה מון ממורמרת ומכורה לקפה, אותה אובססיבית, פסיכוטית, פסיכופטית, סדיסטית, סרקסטית, נכה רגשית, אפאתית, אגואיסטית, נרקיסיסטית ועוד הרבה דברים שמגדירים אותי.
אבל אני גאה להכריז [וגאה בכללי] שאני מרוצה. 2007 עברה, מולי 2008 וכובד משקל הבגרויות, החובות ושלל דברים שהייתי מעדיפה לוותר עליהם, אבל בעצם לא, ואני עומדת בראש מורם, עם כל התכונות שצוינו לעיל ויותר, מוכנה לקבל לחיקי את השנה החדשה וכל מה שעומד לבוא איתה.
כי אם יש משהו בעולם שאני בטוחה לגביו, זה שאני, מון, אוהבת אתגרים. וכל שנה חדשה מבחינתי היא אתגר.
וכך תם לו פוסט פילוסופי בגרוש.
מון :}
[למי שלא הבין, זה כאילו ירח חדש... P:]