כל קיץ אותו דבר. מורידה את מעיל השנה, הכבד מחוויות, מחשבות, הרפתקאות. פושטת את החולצה המגוננת, השומרת על הנפש מפני אלה הבאים לכלותה. מפשילה את מכנסי האיכפתיות, הטאקט וההיגיון, לאט לאט יורדים גם התחתונים, ואיתם הדאגה, והחזייה-התומכת, המחזיקה, אשר העבירה אותי על פני שנה תמימה, גם היא יורדת. אני עומדת עירומה מול החופש.
חודשיים, חודשיים שבהם לא היה לי איכפת, חודשיים שבהם עשיתי כל שעולה על רוחי, חודשיים של שכרון חושים והתנסויות חדשות, אנשים חדשים ומחשבות מסחררות. כולן אפפו את גופי העירום באופוריה קיומית. היה ים, היה רוקי, היו משחקי תפקידים, ועוד דברים רבים ואחרים, מתוכננים בחלקם, וברובם-לא. מצאתי את עצמי בטכניון שלוש פעמים, פעמיים מתוכם בכלל לא הייתי אמורה. בת"א הייתי... יותר מדי, וחוויתי גם מקומות חדשים. יש שלל ויש תובנות, והקיץ הגיע לסופו. ומה?

שוב נגזר עליי ללבוש את החזייה, לתמוך ולהחזיק. שוב למשוך את התחתונים והדאגות-בגרויות, מבחנים, עבודות. שוב להעלות את המכנסיים ולשדל קצת איכפתיות, קצת טאקט והרבה היגיון. שוב החולצה, לכסות על הנפש המחפשת לה מקלט. ולבסוף המעיל-כבד כתמיד, שומר ומחמם בזכרונות ומחשבות.  על כל אלה אוסיף כובע, כדי לאזן, שהראש לא יתגלגל מהכתפיים. כפפות-כדי לחזק את האחיזה בחיים, ונעליים-כדי לצעוד בבטחה בשביל אותו אני סוללת אין מאין, המסלול שלי. דרך האבנים הצהובות.
ולמרות זאת, אני אוהבת להיות עירומה, גלויה, חשופה. אני אוהבת את מגע העולם על העור החשוף, את שכרון החושים, לעמוד עירומה ברוח ולהרגיש את העולם כולו מכה בי, ואני שלווה. כל כך נדירים רגעים של שלווה, כל כך מעטות השניות הללו, שהן חומקות מאחיזתי, משל ניסיתי לאחוז באוויר החמקמק.

אני לא רוצה לגדול. רוצה להשאר ילדה קטנה. 15...16... 17... 18 ומניין השנים רק גדל ושפיותי הולכת וחומקת לה. אני זורקת אשמה, ולעולם לא לוקחת אותה לידיי, שלא אצטרך להתמודד עם ההשלכות. והמחשבות גועות על שפתן, וזולגות כדמעות. לא רצויות, ארורות. לא דמעות של עצב, אני לא עצובה, לא באמת. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הכל. אני כל כך קטנה והחיים כל כך גדולים, ולאחוז אותם בתוכי דורש מאמץ. רגע אחד של עייפות, מעידה קלה, והם פורצים מתוכי. אני לא באמת עצובה, אני אפילו מרוצה. אני אוהבת את עצמי ואת החיים שבחרתי לחיות. אבל לפעמים זה יותר מדי... לפעמים אני רוצה לישון ולספוג את החיים בכרית, ואז לקום ולהיות שוב מון, יובל, שמנמנאופל, ולאחרונה גם "נקניקיה", לחייך ולצבור עוד ועוד חיים, אותם אשיל מעליי ברגעים של חולשה, כמו נחש המחליף את עורו.

זה די פשוט בעצם.... הכל. מחר הכל יחזור לשגרה ואני אחזור לבית הספר. מבואות עירון, מקום שהפך להיות עוד בית בשבילי. הדשא הירוק והבניינים. ריח החיות וצליל המוזיכלי המשתלבים זה בזה בהרמוניה. אני אוהבת את בית הספר, אני מוקירה את התיכון, כי לאחר שהשנים האלה יגמרו... הו, רק עוד מעט... אהיה חופשייה כציפור דרור. חופשייה כגוזל, אשר אינו יודע כיצד לפרוש את כנפיו ולעוף. קופצת אל התהום ההרסני, ששמה מציאות ופורשת את כנפיי בתקווה לטוב.