כשהמורה שלי נכנסה לכיתה ופתחה את השיעור ב"שיחה חינוכית", ידעתי ששום דבר מעניין לא יצא מהשעה הזאת. ושוב מיקדתי את העיניים ברישום העט על המחברת, שם ניסיתי לשרטט בחור בתלבושת סאדו בלי שיצא מקושקש מדי. אבל כשהשיחה נגררה לנושא הריכוז בשיעורים, וכשהמורה הצביעה עליי כדוגמא לאנשים שמציירים בשיעור ובגלל זה נכשלים בבגרות, האגו שלי, המחוזק על ידי 97 בבגרות האחרונה בספרות, לא הסכים לשתוק לה על זה. לאחר נאום מרגש על איך שאני מציירת כדי להתרכז, הוכחה שלא חסר לי חומר בקלסר ולהוכיח אותה על זה שמעולם לא נכשלתי במבחן קיבלתי את התשובה הצוננת: "סיימת את הנאום שלך?"

בראשי חלפו מחשבות רבות, חלקן כללו מוות איטי ומלא ייסורים. אבל כיוון שלא היה לי כוח להמשיך בדיון המיותר הזה, חזרתי לציור שלי ומפי נמלטו שתי מילים-"לכי לעזאזל."

היום אני מושעה מבית הספר, מסתבר שהיא הלכה להתלונן למנהל, ולאחר שיחה הם הסכימו שעד שאני לא אקבע פגישה עם המורה ועם ההורים, ואתנצל לפני נשמתה הפגועה של המורה לא אחזור לבית ספר. החרטה היחידה שלי היא שההשעיה יצאה על יום שלישי. יום של אומנות-מעשי. אני אוהבת אומנות-מעשי.

נאום מההורים. אני לא בטוחה מה היא אמרה, הייתי עסוקה מדי בלחשוב על זה שהחביתה שלי עלולה להישרף מכדי להקשיב לברבורים הרגילים של אמא שלי. בין השאר נזרקו המילים "כבוד למבוגרים", "חושבת שאת יודעת הכל", "תלמדי לכבד אנשים" ו"חוצפה". הדברים הרגילים. כמובן שטיעוני הנגד שלי, שהיא התייחסה אליי בחוסר כבוד וזה מה שגרר חוסר כבוד מצדי, בוטלו באלגנטיות על ידי ההיגיון האטום של הגזע המוזר הזה... מבוגרים.

כמובן שהאמרה שכל כך אוהבים לזרוק לי בפרצוף: "את צריכה ללמוד לכבד אנשים כדי שיכבדו אותך." לא תקפה על המורים שלי. המורים שלי הם, כך ההורים שלי רואים את זה, חשובים יותר וחכמים יותר. חכמים יותר? חלקם. חשובים יותר? לא.

העובדה שהמורה שלי נולדה כמה עשרות שנים לפני לא הופכת אותה לחשובה יותר, רק לזקנה יותר. העובדה שאני עדיין תלויה כלכלית בהורים שלי, שאני עוד לא בת 16, לא הופכת אותי לנחותה יותר, רק לצעירה יותר. ועם כל הכבוד לתעודת ההוראה שלה, אני מאמינה שיש כמה דברים שאני יודעת והיא לא. כמה דברים שאני חוויתי והיא לא. כי זה שהיא מבוגרת יותר לא אומר שהיא יודעת יותר, רק שהיא יודעת פחות במשך יותר זמן. זה לא אומר שמגיע לה כבוד שלי לא מגיע.

אנשים מוחים בכל העולם על שוויון זכויות לשחורים, שוויון זכויות להומוסקסואלים, אבל איפה שוויון הזכויות לילדים? מתי אנחנו הפכנו למיעוט מופלה לרעה? האם רק בגלל שחיינו פחות מגיעות לנו זכויות שונות מאלה של המבוגרים? אני לא מבקשת רשות להתחתן, לקנות סיגריות או לשתות, כל מה שאני מבקשת הוא כבוד בסיסי, הכבוד הזה שזורקים לי בפרצוף בכל פעם שאני לא רוצה להתייחס למורה שלי כאל פסגת העולם, הכבוד הזה שכופים עליי, לאנשים שאם היו בגילי לא היו זוכים לכבוד מאף אחד, ואם אני הייתי בגילם עדיין לא היו זוכים ממני לכבוד. אם אני לא מקבלת את הכבוד שלי, למה שהיא תקבל את שלה? רק כי היא הולכת למות לפניי?

"מורה יקרה,

אני מתנצלת עד עמקי נשמתי הצעירה בשנים על שפגעתי בכבודך. אני מבינה עכשיו שאישה בגילך המתקדם, אין להתייחס אליה בחוסר כבוד. אחרי הכל, את ראית וידעת דברים שאני עוד לא חולמת לראות. בכל חמישים ומשהו שנותיך, בוודאי צברת ניסיון חיים מתקדם ועל כן מגיע לך כבוד רב. אני בטוחה שהעובדה שהתחתנת וילדת ילדים, מקנה לך את הזכות להתייחס אליי כאל זבל, שכן אני לא ידעתי ייסורים שכאלה עדיין. אני משוכנעת שתעודת ההוראה, שעבדת קשה כל כך כדי להשיג, מקנה לך את הזכות להסתכל מטה עליי, שכן אני לא נכחתי עדיין בלימודים אקדמיים, ועל כן אינני מבינה דבר על החיים. גם השנים הרבות שלימדת, בוודאי נותנות לך את הזכות להתייחס אליי כאל יצור נחות, אחרי הכל, את מכירה תלמידים-כולנו זהים בהלך מחשבתנו.

ברור לי לחלוטין כי לנופף בכבוד הפגוע שלך בפניי, לא משום שנעלבת אלא משום קטנוניות בלבד, הוא הדבר הנכון לעשות, ולי אסור להעלות אפילו את המחשבה לדבר על כבודי הפגוע, והרי מי שמע על כבוד לבריה שכמותי? שאפילו את שנתה העשרים לא עברה? שלא שרתה בצבא, שלא התמודדה עם החיים איתם את התמודדת.

על כן, מורתי היקרה, אני מתנצלת בפניך שפגעתי בכבודך.

מקווה כי תסלחי לי ואוכל לחזור לספסל הלימודים בקרוב כדי שתוכלי לרדות בנפשי הצעירה עוד.

בכבוד רב, תלמידתך, יובל.

נ.ב.

תקפצי לי."