כינוי:
בת: 32 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
End זה היום האחרון של אוקטובר 2008. החודש שיזכר, או ישכח, בתור החודש המזוויע ביותר בחיים שלי. וצר לי לבשר שטרם הגעתי למסקנה לגבי ההמשך.
השעות נמתחות, הו כמה אכזרי הוא הזמן, נמתח כאשר הוא לא רצוי. היום בערב אני אצא למסיבת יום הולדת של ידיד, ומשם ניסע אני וחפצי לרוקי. ושם... מי יודע? חיכיתי כבר שבוע לרוקי, ואני מקווה כי הבעיות שלי יפתרו, אבל אני יודעת שהן לא יעשו זאת מעצמן. אם יהיה לי את האומץ, לבלוע את הגאווה ולדבר איתו, ולהסביר לו שבשבועיים האחרונים הבנתי שאני לא רוצה להשאר לבד, ולהגיד לו שחשוב לי שישאר ידיד שלי, למרות שפגע בי. להפרד ממנו... ולהגיד לו שאני מצטערת, על מה שאני יודעת ועל מה שלא. אני לא רוצה לשנוא יותר... זאת הפעם הראשונה בחיי שאני פשוט לא רוצה לשנוא, אף אחד. אני רוצה לאהוב, ולהיות מוקפת באנשים שאני אוהבת.
במידה מסויימת התמודדתי עם הפחדים שלי החודש, ואני תוהה האם ניצחתי או הפסדתי. האם כשירד הלילה, ואוקטובר יפרד ממני כך שאוכל לקבל אל חיכי את נובמבר, האם עדיין אפחד או שמעכשיו הכל ישתנה? האם זה אומר שמעכשיו ארשה לעצמי לאהוב? שמעכשיו אתן לעצמי לאהב? שלא אנסה לסגור את עצמי בפני העולם מתוך פחד לאבד את השליטה היקרה לי כל כך? הכל יקבע הלילה. זה הלילה בו הכל יגמר ופרק נוסף בחיי יחתם. השאלה האם יחתם בנימה חיובית או שלילית, זה לבחירתה של הסופרת, ואולי עכשיו אני מבינה שהסופרת היא אני. על ההר הנודד יושב הזקן ורושם את סיפור חיי, אך הוא דבר מלבד מתעד, והבוחרת במסלול החיים היא אני.
לבלוע את הגאווה. לחשל את עצמי. כמו עוף החול, אני מתה ונולדת מתוך הלהבות-יפה יותר, חזקה יותר, גדולה יותר. אני מאחלת לעצמי בהצלחה, ומקווה שלא אשתפן ברגע האחרון. אני עדיין אוהבת אותה, המילים שלה עדיין מכאיבות לי, אבל אלו פצעים שהזמן ירפא, ואני יודעת שלא אתבוסס בצער לנצח.
30 יום לגיל 16. עדיין צריכה לסרוק את הקעקוע, שהסימליות שלו לגבי רק התחזקה החודש. עדיין צריכה להחליט מה אני עושה ביומולדת, והאם אנשים באמת יכינו לי עוגה בבגדים תחתונים. עדיין צריכה להחליט אם אני מסיימת סיפור, או פותחת חדש. ואני מרגישה מעט חזקה יותר. עוד 30 יום אטביע על עצמי את החותם, מי אני עכשיו, והשאלה הנשאלת היא-מי אהיה בפעם הבאה שאסתכל במראה. ואולי מוטב שאעשה שינויים, הליצן המחזיק את הירח בכלוב, הוא קטף אותו, ואולי מוטב שישחרר אותו, אולי השינוי שאני צריכה הוא לשחרר, לפתוח את דלתות הכלוב ולתת לו לזרוח, שכן אורו שייך לכולם ולא לי לבדי. והליצן שלי יפתח את ידיו הענוגות וירח מלא ינצנץ בהן, כתכשיט, ואולי הוא יחייך. אולי הליצן שלי צריך לחייך, ולהפסיק לסמל את דמות האנטי-גיבור הטרגי. ולרקוד.
אני רוצה לרקוד.
7 שעות לנובמבר, 7 שעות לרוקי. 30 יום ליום הולדת 16. 16 שנים בעולם, הרבה חרטות, הרבה התלבטויות, יותר מדי טעויות. האם הייתי חיה רגע אחד אחרת? לא. הרגעים האלה הם שעשו אותי. השוטה שהייתי, השוטה שאני והשוטה שאהיה. מעולם לא הרגיש הכינוי Fool Moon כה בר משמעות.
I am fool MoonThe fool of the moonso hold me, oh jewel in the skylove me, and don't let me die.i have finally come to purpose,you can now be proud.
 oh look, she's smiling 
| |
A letter to my first love
אני נוטה לשאול את עצמי שאלות לאחרונה, רובן שאלות מנחות שנועדו להוביל אותי למסקנות המתבקשות, בין אם זה לגבי עצמי או לגבי העולם. והשבוע אני תוהה: למה?
יש המאמינים בדבר הנקרא קארמה-תהיה אדם טוב ודברים טובים יקרו לך. אך החודש האחרון הוכיח לי כי הם תוהים. ראו אותי, מעולם לא התיימרתי להיות בן אדם טוב, הוא אפילו קרוב לזה. מרבית הזמן הייתי כלבה חסרת רגשות, וכל עוד הייתי כזאת היה לי טוב. נהניתי מהחיים ועשיתי כל מה שחפץ ליבי, וקיבלתי כל שביקשתי.
ולפני כחודש, חלה תפנית חדה באישיות שלי-לפתע היה לי מישהו לדאוג לו, מישהו להתחשב בו, ורק לאחר ששקלתי את כל האפשרויות: מישהו להתאהב בו. מישהי, אם לדייק. ולפתע ניסיתי להיות טובה יותר, נחמדה יותר, לאהוב ולהתחשב ולדאוג, כדי שהיא תהיה מאושרת, ולנו יהיה טוב ביחד. ורק אז, כשחל שיפור, כשהייתי לפתע אדם טוב יותר [עדיין לא מתיימרת להיות אדם טוב במיוחד], לפתע הכל החל להשתבש. איבדתי החודש את החבר הכי טוב שלי, את החברה שלי, ואת האמון שלי בדבר הזה שנקרא אהבה. אני בספק אם תעבור פחות משנה לפני שאני אסכים להכניס את עצמי למערכת יחסים מונוגמית שוב, אם בכלל.
והחלק הנורא מכל הוא שאני לא יכולה לכעוס עליה. אני לא יכולה לשנוא אותה ולרצות שתישרף. בין אם זה בגלל שהיא מתוסכלת כמעט כמוני [אם כי עלולה להראות את זה יותר], אם זה בגלל שהסיבות שלה, בסופו של יום, היו הדבר שנראה לה לנכון, ואם זה פשוט בגלל שאני לא יכולה להפסיק לאהוב אותה. ובכל הכנות זו האפשרות האחרונה שמפחידה אותי יותר מהכל.
אבל אני לא רציתי להפגע. והיא התחילה... זו אולי טענה ילדותית, אבל יש לי את הזכות להיות ילדותית פעם בתקופה. היא הייתה הראשונה לתת לי סימנים של אהבה, ורק בגלל שהייתי בטוחה שהיא אוהבת אותי, ואני לא אגדל רגשות לריק, רק בגלל זה הסכמתי לעבור את זה מלכתחילה. והיא כל הזמן רמזה שהיא רוצה קשר, אם זה בהערות חצי-הומוריסטיות כמו להצטער כשאני מדברת על זה שאני לא אוהבת קשרים, ובין אם זה לרצות להיות הראשונה, לרצות ממני סוג זה או אחר של מחוייבות. אז נתתי את עצמי, לבסוף, לרגש המרוחק הזה הנקרא אהבה, למושג שגרם לי לצמרמורת בכל פעם ששמעתי אותו. אותו רגש שממנו פחדתי כל כך, ולבסוף-לריק.
פחדת שבבוקר לא אוהב אותך, ובכל בוקר מחדש במשך שבועיים הבטחתי לך שאני עודני אוהבת אותך. רק כדי לקבל הודעה שאת מפחדת. ואני ניסיתי להרגיע, במילים, במשפטים כתובים ומדוברים. ואת לא נרגעת. ואמרתי לך להחליט, בשביל שיהיה לך טוב, לבחור באפשרות שנראית לך הנכונה ביותר. ולבי התחננתי שלא תבחרי באפשרות הנוראה הזאת. אך אוזניך חרשו לתחינותיי ואת בחרת. ואני כועסת על עצמי שלא התעקשתי.
אבל למה להתעקש? למה לאמלל אותך עוד יותר?
שקלתי שוב ושוב למה אינני מצליחה להגיד לך שחרפת כל הנימוקים אני רוצה אותך עדיין, שאני לא מוכנה לקבל את גזר הדין. אולי כי אני מפחדת שלא אוכל לשנות את דעתך, אולי כי אני לא רוצה להיות למטרד. אולי כי עמוק בפנים אני רוצה שתהיי איתי כי זה מרגיש לך נכון, וכי את אוהבת אותי, ולא כי התחננתי. אולי זה טיבה של אהבה.
"זה לא היה נכון
אבל זה היה יפה"
המשפט הזה, כתוב בידך שלך, מכאיב לי כל פעם מחדש, וטרם למדתי למה. כנראה מפני שלי זה הרגיש הכי נכון בעולם. אולי מפני שלא היה לזה זמן להיות יפה. שבוע אחד בו אני שוקעת ביגון, שבוע אחד בו לא נפגשנו כמעט, וכשכן נפגשנו לא היה לנו זמן לעצמינו, ואז הופיע הפחד, ובטרם עבר השבוע השלישי את סיימת את זה. ולא היה לזה הזמן להיות יפה, כמו שכל כך רציתי.
ובינתיים, יומיים וחצי עברו ואני מתבוססת עדיין בצער.
עדיין עצובה, עדיין כואבת.
עדיין מייחלת למישהו שיבוא ויעודד וישמור.
והוא לא בא.
אם רק הייתי יכולה במילים לשנות את העובדות הייתי מנסה ואומרת:
לא. אני לא פגועה.
ולא כואבת.
ולא צריכה.
ולא רוצה.
ויודעת.
וכלל לא מתגעגעת.
לא אליו.
ולא אליך.
No love, no fear, no tears
That is the way of the fool.
Let me be the fool that I am.
In joy and despair
[הייתי אמורה להיות אצלך היום, ולעודד אותך. אבל לא אוכל לעודד אותך כשאני כה קטנה ומפוחדת. ובודדה.]
| |
כתיבה שני דברים אני תוהה: מדוע יש לנו שכל אם כל שאנחנו יכולים לעשות הוא לחשוב בו מחשבות סוררות? ומדוע יש לנו פה אם איננו יכולים להביע חששות?
לשם כך נבראו לנו ידיים, שנוכל לכתוב. לרוקן את הראש מהמחשבות הסוררות, משל היה זרם מחשבות עכור הזורם מראשנו לאצבעותינו ויוצא על הדף, עופרת שחורה על גיליון לבן, או שמא רק טקסט וירטואלי מעין זה, המדמה לעצמו להיות עופרת על גבי גיליון אף שאיננו. האם הבחנתם פעם שהקריאה בקול קשה יותר מקריאה בלב? המילים לפתע מתבלבלות, מדלגים על מילה או שורה או פסקא, או סיפור שלם מתפספס מתחת לאף, ולא כך הדבר כאשר אתה קורא לעצמך, כאשר המילים מהדדות בראשך. גם שמתי לב שכאשר את קורא בלב, אתה מבין את משמעות הסיפור טוב יותר מאשר אם היית קורא אותו בקול, כי בקול אתה עסוק מדי בלהתרכז בדיבור, וההבנה חומקת.
האם משום כך קשה יותר לבטא במילים את המחשבות, ולעתים המילים מתבלבלות, משפטים, או פסקאות או סיפור שלם פשוט נשמטים, והמשמעות מאחורי המילים לעתים גם היא נבלעת, נותרת מהדהדת בראש, ולא מוצאת לה מנוח. אולי זה עונשנו, לענות עצמינו במחשבות שלעולם לא ימצאו מקומן במילים. לשם כך אנו כותבים, שכן עך הדף המילים נשפכות, מוצאות להן מקום. והמחשבות מוצאות להן מנוח. יותר מכך, אם נחוש געגוע לאותן מחשבות, נוכל תמיד לקרוא אותן מחדש, כתובות על הדף. ואולי זה הקסם האנושי הגדול מכולם, אולי זו הסיבה בגללה אנו רואים עצמינו נעלים על שאר הבריות-יכולתנו לכתוב, לשפוך את המילים המהדהדות על הדף. להרפות ולחזור.
מאז ומעולם הצטיינתי בכתיבה יותר מאשר בדיבור. הניסוח שלי בכתיבה טוב יותר. אני אוהבת להתחיל ולסיים דברים בכתב. אבל פעם בעשור, פעם בתקופת חיים, המילים הנכונות יוצאות מהפה. פעם בתקופה אני מצליחה להוציא משפט שאוחז בתוכו את מלוא הכוונה. נתתי לך את המשפט הזה. שמרי עליו בתבונה.
| |
לדף הבא
דפים:
|