 כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
על אהבה, ארוטיקה, ומה שביניהן.
עלתה בי המוזה, והדחף לכתוב קרא לי שוב. אז אני שוב כאן, עם אותן שורות מוכרות, אותה התבטאות ספרותית פילוסופית שכולכם מכירים ואף אחד מכם לא יודע.
חשבתי לעצמי שדיברתי הרבה על מה שאהבה האחת שלי עשתה לי, הדיכאון, האקסטזה וההארות [לא בהכרח בסדר הזה], אבל אף פעם לא דיברתי על אהבה. אני לא חושבת שאי פעם דיברתי עם מישהו ברצינות על אהבה. עד לפני כמה חודשים זה היה כי לא הבנתי אותה, כי לא חוויתי אותה ולא יכולתי לדבר עליה. היא הייתה השד בארון שלי, המפלצת בעלת העיניים האדומות זוהרות בתוך החשכה שלי. היא הייתה כה נוראית בדמיון שלי, שלא העזתי אפילו לפתוח את הארון ולבדוק אם היא אכן שם.
אבל הנה חוויתי אהבה, אחת ראשונה ויחידה, ועכשיו אני יכולה לדבר. אבל אף פעם לא דיברתי על אהבה, רק על האהובה. לאף אחד לא אמרתי, בכל הכנות, מה זה לאהוב. אף אחד לא שאל אותי אם דעתי השתנתה עכשיו.
אז למה ארוטיקה? ארוטיקה משום שאני אני, הסקיובוס, שדה מפתה. ארוטיקה הינה חלק בלתי נפרד מהתפיסה שלי של אהבה. שאלו ידיד שלי לא מזמן אם הוא חושב שאפשר להפריד אהבה ממין. אותי לא שאלו, אותי לא היה להם איכפת, אולי הם חשבו שזה לא יעזור, כי על פני השטח אני לא מגלה אהבה, רק ארוטיקה. אבל האמת היא שהיה לי הרבה מה להגיד, תמיד יש לי מה להגיד.
אני חושבת שאפשר להפריד אהבה ממין, אבל אי אפשר להפריד מין מאהבה. אני יצור מיני. מספיק להכיר אותי חצי שעה כדי להבין את זה, אני מינית בצורה מוחצנת מאוד ואני מודעת לזה. בין "כיבושיי" המיניים ישנו מספר מסויים של אנשים, גברים ונשים, וחשוב לי לנצל במה זו כדי להגיד שהעובדה שלא אהבתי את רובם אין זה אומר שהיה זה אקט חסר רגשות, הנאה לשם ההנאה. האמת היא שאני לא מפרידה מין מידידות, ואם הידידות שלי עם אדם חזקה מספיק, אם הקשר המנטאלי שם, אז המין או ההמשך הלוגי בעיניי. ועדיין, לא אהבה. אף פעם לא אהבה. אהבה שונה לחלוטין ממין, ועל אף שיש בה משום תאווה מינית, המין באהבה הוא רק כלי בעיניי.
האהבה היחידה שלי התחילה בדיוק ככה. מין. קשר מנטאלי, ידידות, ומין. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני עושה את זה, ולא חשבתי שהיא מיוחדת, לפחות לא בהתחלה. והימים עברו, והיא רצתה יותר. היא. לא אני. ואז התחיל להיות איכפת לי. איכפת מעבר לידידות. איכפת לרמה מפחידה.
אני יודעת שזה לא נראה רציני, איכפתיות מאדם אחר. אבל כדי להבין אתם חייבים להכיר אותי. לא איכפת לי. אני לא יודעת, ומעולם לא ידעתי, לייצר סימפטיה. אני לא יודעת לשים מישהו אחר לפניי. פשוט לא איכפת לי. מי מכם שלא מכיר אותי, וחלק שכן, חושב שאני מדברת שטויות, אבל זה פשוט ככה. אני עומדת ושומעת על מוות, ולא מרגישה כלום, דוד שלי מת ומשכתי בכתפיי, מספרים לי על כאב ועל פחד ואני רק רוצה לשנות נושא למשהו מעניין יותר.
אז כשכן איכפת לי ממישהו, ועוד בצורה כזאת כמו שהיה איכפת לי ממנה, כמו שעדיין איכפת לי ממנה, זה רגש. וזה רגש יותר חזק מרגשות שאני רגילה לחוות. ואז פחדתי לאבד אותה, ורציתי לשמח אותה, וחייכתי כשראיתי אותה. ומבחינתי זאת אהבה. כי אף פעם לא היה איכפת לי ככה, וכי יכולתי לתת לה את זה. עם אחרים, אפילו כשהם רצו פשוט לא נתתי להם את זה. את המילים האלה, את ההרגשה הזאת.
עכשיו אני יודעת מה היא אהבה בשבילי, אני יודעת שאני לא אוכל להפריד ממנה ארוטיקה אף פעם, למרות שאני מפרידה את אהבה מארוטיקה בלי בעיות. פתחתי את הארון וראיתי את המפלצת. לצערי, היא הייתה מפחידה בדיוק כפי שתיארתי לעצמי.
קוראים לי יובל, יש כאלה שקוראים לי מון. חברים מכנים אותי שמנמנאופל ואני קוראת לעצמי השוטה.
אני מפחדת מכל כך הרבה דברים.
אני מפחדת לאבד את השליטה
אני מפחדת להשאר לבד
אני מפחדת מהאנושות
אני מפחדת מאהבה
אני מפחדת. כי אני עדיין אוהבת אותה.
אבל אני כבר לא נותנת לזה להעציב אותי. כי אני חושבת שהכל יסתדר בסוף, בין אם האהבה תעלם, תתממש, או תישאר כסיפור לספר יום אחד, כשכבר לא יהיה לי משהו יותר טוב לדבר עליו.
כך או כך, אני תמיד אשאר השוטה, אשר הולכת לה בדרך של שוטים. צעד אחר צעד. כמו כולנו.  
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
