 כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
Soon
ביום חמישי האחרון היה כנס פנטסי.קון, אליו הלכתי בקימונו שנתפר בסוף השבוע הקודם.
פגשתי הרבה אנשים טובים, נהניתי וקצת נרגעתי מהלחץ של השבועות האחרונים, שנבע מעומס אירועים.
בערב היה מופע דראג של חברי קהילת הפנטזיה, המד"ב ומשחקי התפקידים בארץ, אנשים מקסימים שאת חלקם כבר יצא לי לראות מופיעים בדראג, ומאוד נהניתי גם בפעם הקודמת וגם הפעם. עקב אירועי שבת האחרונה המופע כלל הרבה שירים דרמטיים, הרבה תזכורות, ועל אף שאני מרגישה רע להגיד את זה-הרגשתי שהוא הרס לי את אווירת הכנס.
זה לא שאני מנסה לשכוח את האירועים, אבל ליום אחד רציתי להשתחרר מהדיכאון והלחץ של השבוע האחרון, לפגוש אנשים שלא ראיתי מאז ביגור/עולמות ולהרגיש טוב עם העולם. אבל במופע ישבתי, צפיתי במופעים עם רמז לדמעות בעיניים, מתעסקת באצבעות ידיי באופן כפייתי ומנסה להרגיע את הידידה שישבה לידי והתעסקה באופן כפייתי בדברים אחרים. זה הלחץ הזה, הידיעה שכל כך הרבה דברים קורים ואנחנו חסרי אונים. זה קשה, ואני חושבת שקצת רצינו להשתחרר מהאווירה הזאת בכנס, אם לא הייתי רוצה לחייך ולשמוח לא הייתי באה לכנס, ועובדה שהיו אנשים שעשו את זה.
את הכנס עזבתי בהרגשה רעה, שרק התחזקה כשהייתי צריכה לקחת חברה טובה למקלט לבני נוער על חשבון מציאת מקום לינה לאותו לילה, חברה אחרת הייתה בעיצומו של ריב עם האח הגדול בטלפון, חברה נוספת הרגישה רע עם הכל ואני הפכתי לפקעת עצבים.
בסופו של דבר נסענו שתי בנות במונית שירות למחלף נתניה, במונית שירות שהכילה אדם שיכור שיצא להקיא מדי פעם ובשלב מסויים חבורת בחורות נתנייתיות מעצבנות ולמען האמת די מלחיצות. משם נסענו לאם הדרך וישבנו בבית הפנקייק עד שהיה מי שיסיע אותנו לבית. אני רוצה בהזדמנות זו להלל את בית הפנקייק, שלא רק פתוח 24 שעות ביממה אלא גם לא אמר לנו שום דבר כשנדרדמנו על הספות.
אני לא יודעת למה אני חוזרת הביתה מדוכאת בשבועות האחרונים, למה אני כל פעם מייחלת לחזור הביתה, למיטה שלי ולמחשב שלי ולשקט שלי שאף אחד לא יכול להפר כל עוד הדלת שלי סגורה. אני חושבת שעומס האירועים משפיע עליי, ואני שוב מתגעגעת לימים שבהם פשוט לא היה לי איכפת. אבל הימים האלה עברו, ויש יותר מדי חברים לדאוג להם ואנשים לוודא שיהיו בסדר, וחלק קטן בי אומר שאחרי הכנס ב20 הכל יהיה יותר טוב. אני מקווה שהוא צודק.
ובנימה יותר חיובית-קניתי יומן חדש של סלון מזל ושמתי עליו את התמונה הזאת:
 וככה נראיתי בפנטסי.קון:
יום אחד הכל יהיה יותר טוב. ובינתיים, שורדים עם מה שיש, כי אם לא נמשיך לחיות איך נוכל להגיע לזמנים טובים יותר?
| |
מחשבות מתערבבות בנושאים רבים וכאובים
בעבר דיברתי לא פעם על הנטייה המינית שלי, נטייה בה אני מחזיקה מאז גיל 14.
בהיעדר הגדרה קראתי לעצמי "ביסקסואלית", שכן אני נמשכת גם לגברים וגם לנשים, אך ההבדל בין מה שהשאר יגדירו כביסקסואליה למה שאני מרגישה הוא זה: המשיכה שלי אינה נובעת מגורמים פיזיים. נכון, יש גורמים פיזיים מסויימים שמושכים אותי יותר מאחרים, אבל הם אינם קשורים דווקא למינו של האדם. המשיכה שלי נובעת בעיקרה ממשיכה מנטאלית, חיבה לאדם שבהיותי יצור אשר אינו נוטה "להתאהב" אני מפרשת כמשיכה מינית. זו הסיבה שבעיניי הגבול בין ידידות למיניות הוא קטן מאוד, כיוון שאם אני נמשכת לאדם מנטאלית מספיק כדי להתחבר איתו, מבחינתי זו גם משיכה מינית.
התפיסה הזאת, אשר עלולה להיראות כתמוהה בעיניי אנשים, נובעת מחוסר היכולת שלי להבחין בהבדלים מגדריים בגיל צעיר. עד גיל 9-10 בערך האמנתי שאין הבדל ממשי בין בנים לבנות, כאשר מעגל החברים המורחב שלי היה מורכב מבנים, והייתה לי אולי חברה אחת או שתיים. תשומת ליבי לעניין נמשכה כאשר באחד מימי היסודי שאלה אותי חברה למה אני מתלבשת ומתנהגת כמו בן, שאלה שעליה עניתי בתמיהה "מה ההבדל?"
בתיאום עם תפיסות אלה, מעולם לא ראיתי נטייה מינית שונה כיוצאת דופן או מיוחדת. תמיד חשבתי שבן שאוהב בנים או בת שאוהבת בנות הם דבר טבעי, על אף שהחברה מעדיפה להציג בשורה הראשונה את הנטייה המינית ה"מקובלת"-גבר אוהב אישה ואישה אוהבת גבר.
אולי משום צורת המחשבה הזאת קשה לי כל כך להבין את דחייתה של החברה מהנטיות המיניות השונות מזו ה"מקובלת", ועוד יותר קשה להבין דברים כמו מה שקרה בליל שבת.
דחייתי מאהבה הינה דבר ידוע לכל מי שמכיר אותי, ועדיין, אהבה הינה אהבה, בין אם בין גבר לאישה, גבר לגבר או אישה לאישה. אף פעם לא חשבתי שיש הבדל, או שצריך להיות הבדל, וזה הרבה לפני שהשכלתי להתייחס למובן המיני של העניין.
בליל שבת חזרתי מסוף שבוע מרוכז של תפירה, בו הייתי מנותקת מהעולם. כשחזרתי נתקפתי עצבים בלתי מוסברים והלכתי לישון מוקדם. רק בבוקר יום ראשון קיבלתי טלפון מאמא שלי שסיפרה לי על המקרה, בדאגה שמא אחד מידידיי נפגע במקרה. מיד הלכתי למחשב וטלפנתי לכל החברים אשר היו עלולים להיות במקום כדי לברר מה קרה. אחד הפצועים הינו מכר שלי. לא פגשתי אותו יותר מפעמיים או שלוש בתל אביב, אבל הכרתי אותו בשם ובפנים והוא אף ישב לשתות קפה איתי ועם אלינה פעם אחת [אלינה מכירה אותו יותר טוב].
כשאסונות שכאלה מכים בי, קשה שלא להרגיש אפאתית-יושבת לי בבית, עובדת עד 6 ואז חוזרת הביתה ועובדת על הקימונו שלי, כי צריך לסיים אותו עד הכנס. ממשיכה עם החיים ובינתיים יש שני הרוגים וכמה פצועים, והעולם מזועזע, ואני חיה בישוב הקטן שלי על הר, רחוק מכל זה, רחוק מהסכנה, רחוק מהאבל, וכל כך קשה לי לתפוס מוות.
מוות הוא נושא שנפתח בפניי לפני קצת יותר משנה, הוא התחיל עם התאבדותו של תלמיד בבית הספר שלי, שתי שכבות מעליי. על אף שבית הספר היה מוכה אבל, אני לא הכרתי את הבחור, אף לא בפנים, והתקשיתי להרגיש משהו כלפי אותו בחור מת שלא הכרתי. מאוחר יותר באותה שנה נמסר לי כי בעלה של דודתי מצד אבא נפטר, משאיר אחריו את בני הדודה שלי, אשר הגדול מביניהם קטן ממני בשנה. הדוד המדובר ומשפחתו גרים באוסטרליה, ולכן יצא לי לפגוש אותם רק בביקוריהם בארץ, פעם בכשלוש שנים, לכן קשה היה לתפוס את המוות הזה, וההרגשה הכללית היא שאותו דוד איתו בקושי דיברתי כי בצעירותי לא ידעתי אנגלית והוא לא ידע עברית, ובבגרותי פשוט לא היה נושא משותף, פשוט יחדל מלבקר בארץ, ואין שום הרגשה של הפסד.
המוות הראשון שחדר אליי היה דווקא מותה של ילדה אותה פגשתי רק פעם אחת, אך הייתה אחות של החבר הכי טוב שלי. מכל המיתות האלה, זה היה המוות הראשון שהצליח לגרום לי להרגיש.
עוד מיתות-חברה של אחותי וסבא של ידיד טוב, ואני אפאתית ואינני מסוגלת להרגיש צער משום שאינני מצליחה ליצר תחושת הזדהות, על אף שאני מנסה, וכל מה שאני רוצה זה להעביר את הנושא ולחזור לנושאים קלילים יותר.
כך אני מרגישה עכשיו, הנושא צורם, המצב נורא ואני חושבת כי זוהי טרגדיה בסדר גודל בלתי ניתן לשיעור, אך אני אינני מצליחה להוציא את עצמי מהשגרה הרגילה אליה הכנסתי את עצמי. אין לדעת מה הצעד הבא, ואני כחברה בקהילת הנטיות המיניות ה"בלתי מקובלות", חוששת לחיי חבריי. אך למרות הכל יש בי צד מבולבל שאומר "זה נגמר עכשיו." ולא מקשיב לטיעוניי הצד האחר: "זה רק התחיל."
אני שולחת תנחומים ומילות תקווה אל משפחות ההרוגים והפצועים.
אני שולחת תקווה למדינה, שאירוע זה יהיה חד פעמי.
אני שולחת אמונה לקהילה, להאמין שיהיה טוב.
רצח הינו זרז לדברים רבים: כמו לטעון שקום המדינה הוא תוצר של השואה ביהודים, כך אולי, על אף הטרגדיה, אולי היא זו אשר תפתח לנו שער הזדמנויות, ואולי עכשיו, כשכל המדינה נושאת פניה ורואה את האפליה ואת ההרחקה, אולי עכשיו נוכל לקבל כל מה שביקשנו עד עכשיו.
אולי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
