לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2008

כשהאוויר מתקרר והלב מתחמם


ההרגשה שעוטפת את הגוף בבוא הגשמים.
כמו שמיכה מכסה, מגוננת, נותנת מקלט.
לדעת שבחוץ קר ובפנים חמים.
כמו תנור נפט מתלהט, כוס קפה מרגיעה.
הלב אוהב את החורף, הוא מתחמם לקראתו, בוער מהתרגשות.

החורף מתדפק על שערי שמים, מחכה לתשובה. "בקרוב," אומרים לו, "רק עוד קצת." ובינתיים מכה הנמהר ברוחות וגשמים, ואנחנו אומרים-סתיו. תקופת המתנה, חודשים של כמעט קר. אם הייתי אני, השומרת על שערי שמים, הייתי מקבלת אותו בחיוך ובברכת "שנה טובה." מחבקת, מאמצת אל חיכי ואומרת, "תודה שהגעת. כבר כמעט ושכחתי." והוא שואל מה, ואני משיבה לו: "מגע טיפות גשם על פנים עייפות, הרוחות המאיימות לתלוש אותי מהעולם, העננים המכסים על השמש המתלהטת, והקור הזה, הקור שמעיר את תנור הלב הקטן, לפעום ולחמם."  החורף ילטף אז שיערי ברוחות-אצבעות רכות ושום דבר לא יאמר עוד, שכן הכל כבר נאמר. שנינו התגעגענו, וכעת הגיעה העת, נתכרבל כזוג אוהבים בשמיכה, אני והחורף.
חורף נותן לי כרטיס ברכה, מדהים ביופיו: שמים מעוטרים עננים, ציפורים נודדות, אור אדמדם. רק לפני מספר ימים שכבתי על גבי בשדה, הסתכלתי למעלה וראיתי את צמרות העצים הכהים מרקדות, את השמיים מלאי עננים אדומים, טיפות יחידות נפלו על גוף עירום ולבי יצא לו לשיר-חורף. ברוך השב, אהוב נשכח, משאת נפשי, יקיר לבי. חורף.
בביישנות מה, מאמצת ללבי את המתנה. גם אני הבאתי לך... אך קולי כושל ואני מגישה את המתנה בידיים רועדות, וחורף מקבל במגעו הרטוב מגשמים. העטיפה נקרעת, עפה ברוח כעלי שלכת, ובפנים כל אשר נתתי לחורף: חיוך, שיר, חלומות נישאים על גבי כנפיים צחות. חורף יודע כי רק לו שמורים אלו, והוא חובק אותי אליו, וקר.

אינני שומרת שמיים, אילו הייתי היה החורף נכנס כבר עכשיו, ולנצח הקיץ ישאר בכלאו, שכן אין לי תשוקה, לא לחום, ללחות, לא לשמש היוקדת ולשדות המצהיבים. אך אינני שומרת שמיים. ואולי טוב שכך, אחרי עומדים אחרים, לקבל את פניו של הקיץ כפי שאני קיבלתי את פניו של חורף, גם הם אוהבים, ממתינים. אני אנוכית, אהבתי שמורה לחורף לבדו, ולבי אינו פונה לאלו אשר מתנגדים לאהבתי, אך אינני שומרת שמיים, ואינני יכולה לעשות דבר. החורף יבוא ויכסה אותי, בקור ובברכה, אך מעבר לפינה הקיץ עודנו ממתין, שולח אליי מבטים זדוניים, הוא יודע כי השנאה הנה הדדית.

המכונית חונה לצד הכביש, אבא מחכה בבית, אני מאחרת בשעתיים. אנחנו יוצאים מהמכונית, טיפות מרטיבות. שתי דמויות מקפצות באמצע הלילה על צד הדרך, מי שיטה אוזנו להקשיב ישמע את הברכה-"גשם! גשם! גשם!"
נכתב על ידי , 29/9/2008 18:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדחף


הדחף לכתוב, אה... הדחף.
הוא מכה כשאני הכי פחות מוכנה, כשאני הכי פחות יכולה-אם בדיוק נכנסתי למיטה ועמתי את העיניים, אם אני בכיתה והמורה בדיוק מכתיבה חומר חשוב למבחן, אם אני ברכבת, ובתיק רק בגדים, פלאפון וספר לקרוא. הדחף הזה, שמכלה ומציק ומשגע. הדחף שלא יודע שובע, ששולח אותי ב2 בלילה למחברת, שגורם לי להפסיד חומר בבחינה, ששולח אותי בחיפוש נואש אחרי פיסת נייר. הדחף ששולח אותי פתאום לכתוב בבלוג, כשהוורד שלי לא עובד [ואני צריכה לבדוק למה] ואני רוצה להמשיך לכתוב על הנביאים שלי. או על איירה... או משהו חדש ולא ידוע שעלול לעלות מתוך תודעתי התשושה.
הדחף הזה שמסיט אותי מהשפיות, לעולם שרק אני מכירה, ורק אני יודעת.
אהבתי היחידה. המילה הכתובה על ידיי. החיוך המנטאלי השמור במיוחד לרגעים האלו.

אז מצאתי את עצמי כותבת פה שוב. אני עלולה לחזור לעדכן על בסיס שבועי או משהו... או שלא.
יותר מאוחר אולי תמונות מהמסיבת פיראטים.
נכתב על ידי , 22/9/2008 19:55  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עם כל הכבוד


כשהמורה שלי נכנסה לכיתה ופתחה את השיעור ב"שיחה חינוכית", ידעתי ששום דבר מעניין לא יצא מהשעה הזאת. ושוב מיקדתי את העיניים ברישום העט על המחברת, שם ניסיתי לשרטט בחור בתלבושת סאדו בלי שיצא מקושקש מדי. אבל כשהשיחה נגררה לנושא הריכוז בשיעורים, וכשהמורה הצביעה עליי כדוגמא לאנשים שמציירים בשיעור ובגלל זה נכשלים בבגרות, האגו שלי, המחוזק על ידי 97 בבגרות האחרונה בספרות, לא הסכים לשתוק לה על זה. לאחר נאום מרגש על איך שאני מציירת כדי להתרכז, הוכחה שלא חסר לי חומר בקלסר ולהוכיח אותה על זה שמעולם לא נכשלתי במבחן קיבלתי את התשובה הצוננת: "סיימת את הנאום שלך?"

בראשי חלפו מחשבות רבות, חלקן כללו מוות איטי ומלא ייסורים. אבל כיוון שלא היה לי כוח להמשיך בדיון המיותר הזה, חזרתי לציור שלי ומפי נמלטו שתי מילים-"לכי לעזאזל."

היום אני מושעה מבית הספר, מסתבר שהיא הלכה להתלונן למנהל, ולאחר שיחה הם הסכימו שעד שאני לא אקבע פגישה עם המורה ועם ההורים, ואתנצל לפני נשמתה הפגועה של המורה לא אחזור לבית ספר. החרטה היחידה שלי היא שההשעיה יצאה על יום שלישי. יום של אומנות-מעשי. אני אוהבת אומנות-מעשי.

נאום מההורים. אני לא בטוחה מה היא אמרה, הייתי עסוקה מדי בלחשוב על זה שהחביתה שלי עלולה להישרף מכדי להקשיב לברבורים הרגילים של אמא שלי. בין השאר נזרקו המילים "כבוד למבוגרים", "חושבת שאת יודעת הכל", "תלמדי לכבד אנשים" ו"חוצפה". הדברים הרגילים. כמובן שטיעוני הנגד שלי, שהיא התייחסה אליי בחוסר כבוד וזה מה שגרר חוסר כבוד מצדי, בוטלו באלגנטיות על ידי ההיגיון האטום של הגזע המוזר הזה... מבוגרים.

כמובן שהאמרה שכל כך אוהבים לזרוק לי בפרצוף: "את צריכה ללמוד לכבד אנשים כדי שיכבדו אותך." לא תקפה על המורים שלי. המורים שלי הם, כך ההורים שלי רואים את זה, חשובים יותר וחכמים יותר. חכמים יותר? חלקם. חשובים יותר? לא.

העובדה שהמורה שלי נולדה כמה עשרות שנים לפני לא הופכת אותה לחשובה יותר, רק לזקנה יותר. העובדה שאני עדיין תלויה כלכלית בהורים שלי, שאני עוד לא בת 16, לא הופכת אותי לנחותה יותר, רק לצעירה יותר. ועם כל הכבוד לתעודת ההוראה שלה, אני מאמינה שיש כמה דברים שאני יודעת והיא לא. כמה דברים שאני חוויתי והיא לא. כי זה שהיא מבוגרת יותר לא אומר שהיא יודעת יותר, רק שהיא יודעת פחות במשך יותר זמן. זה לא אומר שמגיע לה כבוד שלי לא מגיע.

אנשים מוחים בכל העולם על שוויון זכויות לשחורים, שוויון זכויות להומוסקסואלים, אבל איפה שוויון הזכויות לילדים? מתי אנחנו הפכנו למיעוט מופלה לרעה? האם רק בגלל שחיינו פחות מגיעות לנו זכויות שונות מאלה של המבוגרים? אני לא מבקשת רשות להתחתן, לקנות סיגריות או לשתות, כל מה שאני מבקשת הוא כבוד בסיסי, הכבוד הזה שזורקים לי בפרצוף בכל פעם שאני לא רוצה להתייחס למורה שלי כאל פסגת העולם, הכבוד הזה שכופים עליי, לאנשים שאם היו בגילי לא היו זוכים לכבוד מאף אחד, ואם אני הייתי בגילם עדיין לא היו זוכים ממני לכבוד. אם אני לא מקבלת את הכבוד שלי, למה שהיא תקבל את שלה? רק כי היא הולכת למות לפניי?


"מורה יקרה,

אני מתנצלת עד עמקי נשמתי הצעירה בשנים על שפגעתי בכבודך. אני מבינה עכשיו שאישה בגילך המתקדם, אין להתייחס אליה בחוסר כבוד. אחרי הכל, את ראית וידעת דברים שאני עוד לא חולמת לראות. בכל חמישים ומשהו שנותיך, בוודאי צברת ניסיון חיים מתקדם ועל כן מגיע לך כבוד רב. אני בטוחה שהעובדה שהתחתנת וילדת ילדים, מקנה לך את הזכות להתייחס אליי כאל זבל, שכן אני לא ידעתי ייסורים שכאלה עדיין. אני משוכנעת שתעודת ההוראה, שעבדת קשה כל כך כדי להשיג, מקנה לך את הזכות להסתכל מטה עליי, שכן אני לא נכחתי עדיין בלימודים אקדמיים, ועל כן אינני מבינה דבר על החיים. גם השנים הרבות שלימדת, בוודאי נותנות לך את הזכות להתייחס אליי כאל יצור נחות, אחרי הכל, את מכירה תלמידים-כולנו זהים בהלך מחשבתנו.

ברור לי לחלוטין כי לנופף בכבוד הפגוע שלך בפניי, לא משום שנעלבת אלא משום קטנוניות בלבד, הוא הדבר הנכון לעשות, ולי אסור להעלות אפילו את המחשבה לדבר על כבודי הפגוע, והרי מי שמע על כבוד לבריה שכמותי? שאפילו את שנתה העשרים לא עברה? שלא שרתה בצבא, שלא התמודדה עם החיים איתם את התמודדת.

על כן, מורתי היקרה, אני מתנצלת בפניך שפגעתי בכבודך.


מקווה כי תסלחי לי ואוכל לחזור לספסל הלימודים בקרוב כדי שתוכלי לרדות בנפשי הצעירה עוד.

בכבוד רב, תלמידתך, יובל.


נ.ב.

תקפצי לי."

נכתב על ידי , 16/9/2008 18:48  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

10,515
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFoolMoon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על FoolMoon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)