כאן גרה כאשוש

אז עומדים דקה או שתיים,

ובצד מתנופף דגל ישראל

הדגל הלאומי

והלב נצבט מנסים לחשוב על כולם

אך לא תמיד מכירים,

ואז הולכים ומתעסקים בדברים אחרים

זה מהדהד בראש אך אחרי יומיים נשכח כלא היה

בונים חדרי זיכרון והורסים אותם יום אחרי

וכך שנה אחר שנה כמו מנטרה כואבת

והעצב נשכח ולא זוכרים שהיה

ממשיכים רגיל בחיים

כי הציפייה היא להמשיך

ולא תמיד זוכרים..

אך הם..

רוצים להמשיך כרגיל בחיים

אך לא תמיד יכולים

הכאב החד שמפלח את הלב.

הכאב על הקרוב שלא ישוב עוד לעולם

יש להם צורות שונות להתמודדות.

הערצה מכל העם הם מקבלים

זה מחמם את ליבם אך עדיף בלי הערצה ועם הקרוב בבית מההפך.

אבל דגל ישראל עדיין מתנופף בגאווה

בזכותם,

כי במותם ציוו לנו את החיים.

יהי זכר כל הנופלים ברוך