כאן גרה כאשוש

הוא:"אז בואי לא נלך"

היא:"אתה יודע שהוא לא במצב טוב.. אני לא רוצה לפספס אותו, אני לא רוצה שזה יהיה על המצפון שלי.."

עצוב, קשה..

ידעתי שזה המצב.

אף פעם לא שמעתי שבאמת אומרים את זה

לא חשבתי שהיא חושבת על זה ככה

לא רציתי לשמוע, לא רציתי להאמין

אטמתי את אוזניי ועיניי

ראיתי הכל הפנמתי כאבתי אבל פתאום זה בא בבום גדול

פתאום הופתעתי ולא יודעת ממה.

אני לא רוצה שיקרה לו משהו.

כשהגענו אליו הוא היה במצב מחריד,

עם צינור באף שמחובר לאוכל

רזה וצנום

פה פתוח ועיניים סגורות

אבל הם עדיין מאמינים

כואב לראות את האדם שגידל אותי ככה

את האדם שלעיתים הייתי מתבלבלת ואולי גם במודע הייתי קוראת לו "אבא"

לא רוצה שהקרובים שלי ימותו,

מוות זה אצל אנשים אחרים

מוות זה ללכת להחייאה לראות זוועות בשבילי ושמחה בשביל מתנדבים אחרים

לעזוב את הבית בתחושה של זהו,

או שהמשפחות יתמודדו או שלא חושבים על זה בכלל.

הוא שונה,

אנחנו שונים

הלכנו לבית חולים

הוא היה במחלקה שממנה לא חוזרים

המחלקה של המפוחלצים

שבנינו יש סוג של בדיחה על זה, סוג של עוד פעם מפוחלץ מסריח?!

זה מה שהם חשבו גם עליו?

איך הם הגיבו כשראו אותו

מבהיל, מפחיד

כל שבוע מתפללת שהוא לא ההחייאה הבאה שלי או של המשמרת שלי

אני לא אשרוד את זה

אחריו אני באמת אלך לייעוץ פסיכולוגי

אם הוא ימות לי בידיים....