כאן גרה כאשוש

תחושת מחנק מעיקה בגרון

תחושה של הליכה מפחידה אל הלא נודע..

אל הלא נודע שנשמע מסיפורים של אחרים לא נחמד..

קשה, מפחיד, עמוס..

זה לא מתאים עכשיו..

ואם אני לא אשרוד?!

ושוב להתחיל הכל מהתחלה?

שוב מבחנים?

שוב בגרויות?

שוב להכיר אנשים חדשים?

שוב לריב עם אנשים?

רוטציה מטורפת..

מאוסה..

אך עם שינוי קל..

יותר קשה ויותר בוגר..

למה לקחתי תיאטרון?!

אני בכלל לא יודעת לשחק..

אז מה אם התלהבתי מהם?!

אני לא הם!!

ואם אני לא אצליח?

ומה אם לא יהיו לי מורים טובים?

ומה אם אני לא אסתדר כמו תמיד?

ומה אם יהיה לי קשה?

מי יהיה לצידי?

מפחדת מהכל..

מפחדת לדבר..

מפחדת להשבר..

מראה טוב ובפנים לא טוב..

מה שרע לא אומרים בפרהסיה..

שותקים..

מדחיקים..

זה יעבור אומרים..

אבל בלילה

כשאף אחד לא שומע

רק הכרית מתחילה להרטב..

להרטב מהדמעות האמיתיות...

רק הכרית יודעת על מה מדובר..

עד שנשברים

ואז מתנצלים..

"סליחה, לא התכוונתי להשתפך ככה.."

"סליחה, לא התכוונתי לחפור יותר מדי.."

והתגובה המידיית:

"לא זה בסדר.."

"אוי איזה שטויות"

ואז עוברים לשיגרת היומיום..

אחרי כמה ימים הפחד חוזר..

הפחד מהרוטציה..

ואז לפני הכל..

המוח הקטן והנחמד שלנו מריץ את הכל..

את כל הפחדים..

לפני שהוא יודע בכלל במה מדובר..

בלי להתנסות..

וכשמנסים מבינים שהשד לא כל כך גדול ומפחיד..

האומנם?!