חיוכים מזוייפים הם מנת חלקו של כל אדם מתוסכל בעולם שחור משהו.
אבל כשחיוכים כאלה משתלטים על החיים- הטפל הופך לעיקר ועיקר הופך טפל.
הכל כבר מתבלבל והכל נמאס, לא מובן וחסר.
כשהכל כבר נראה כאילו הסוף טומן בחובו מוות ואבדון
החיוך המזוייף הזה יכול למנוע המון ריבים ודיכאון.
אבל עד אז- מעטה השריון הזה מתפורר ותחתיו נותר אדם מרוסק לחתיכות ומדמם.

כשאני אזדקן אני לא מצפה שמישהו יבין אותי מפני שנראה שמעטים האנשים שמבינים אותי עכשיו, בצעירותי.
אבל כשאזדקן אני לא רוצה להיות כאן יותר.
אני לא יודע אם אני לא רוצה להתמודד עם הבושה או להתמודד עם המועקה.
אבל אני בטוח שלתהליך הזה יש סוף שאני לא חושב שאני או מישהו אחר רוצה להתמודד איתו.

הייתי שם בשבת, ארבע ידיים מקומטות עור ועוד שתי רגליים כושלות.
מלבד זה- ארבע זוגות עיניים מלאות דמעות ועוד שניים בצד, לא יודעים מה בדיוק לעשות.
לא חשבתי שהמצב שלו עד כדי כך קשה.
לקום מהמיטה, דבר שבשגרה, הפך להיות מטלה כמעט בלתי אפשרית.
לאכול, לשבת זקוף, להחזיק את עצמו ישר, לעמוד. זה כבר נראה כאילו זה אבד.
אין לו כבר כוח ולא צריך יותר מדי כדי לראות את זה בעיניים שלו- הוא אבוד מבחינתו.
ניסיתי לתמוך כמה שיותר והצלחתי באמת ובתמים.
הצלחתי גם לחבק את סבתא כדי לגרום לה קצת לבכות- כדי לשחרר אותה מהכבלים.
הוא צריך אותי כדי להביא לו כוס, ללכת לשירותים, לצחצח שיניים, לעשות קידוש בשבת..
הוא לא קידש ולא אכל בצורה נורמלית כבר ארבעה שבועות אם לא יותר.
המשקל שלו כבר הפך למשקל נוצה והשרירים והמפרקים כבר לא מתפקדים.
כל פעם כשהוא מנסה לעמוד- כל גופו מתמוטט תחת משקל בלתי נראה.
הוא כורע כל פעם מחדש ומעניק את התחושה שניצבת מולי בובת מריונטה שחוטיה נפרמים לאיטם.
כל שיעול שלו מקפיץ את אמא מחדש וגורם לה להתקף חרדה קטן.
ואמא.. כן, אמא. אמא שגם לה יש אבא וגם לה יש דמעות וחולשות ופחדים.
אמא שאני כבר לא יכול לחבק אותה למרות הרחמים בגלל כל הדברים האחרונים.
אמא שבבוקר, אחרי שסבתא הורידה את הזבל, הסתכלה עלי והפנים שלה פתאום התכרכמו בהבעה נוגה שכזו.
נראה הייתה שהיא חושבת על משהו ומיד לאחר מכן היא פסקה "היא לא תוכל לטפל בו לבדה".
סבתא- הסבתא שידייה תמיד עסוקות בטיפול בילדים קטנים, בנקיון הבית ובאהבה.
סבתא תקרוס תחת משקל כה רב של עשייה וטיפול באדם זקן שהתבגר איתה והיא עדיין קשורה בו.
כל המשפחה קורסת את תוך תהום.
זה הייתי אני בתחלה.. ואולי כבר עברתי. אבל עכשיו זה כבר החולי והמוות בפתח.
אני יודע שאני מחזיק אותה ומראה לה פנים שוחקות שאומרות "הכל יהיה בסדר"
אבל תמיד הכל היה אמור להיות בסדר ועכשיו נשארה רק תקווה שרופה. 
הוא קורס והוא לא רוצה להתמודד עם זה, אני רואה את זה.
ואבא.. אבא שחייב להבין וחייב לראות וחייב לשנות- אבא שכמעט גרם לי היום לבכות.
אבא שניסה להבין למה סבא כל הזמן קורס.. אבא שצעק על סבא בלי לשים לב.  
אלה דברים קטנים שמראים את ליבו של כל אדם ואת צורת טיפולו בכל דבר.
אז אולי הוא אוהב.. אבל אם אני הייתי במקום סבא.. הייתי חוטף בו במקום התקף לב.
הטון הצורם שבו נאמרו הדברים שגם הם כביכול מתוך דאגה..
זה היה הסוף שלי באותו הרגע- שהבנתי שהוא באמת לא מבין לפעמים אחרים ודורס אותם בלי משים.

כשאני אהיה זקן, אם אהיה, תזכירו לי מה שאמרתי עכשיו.
תזכירו לי שאני נמצא במצב שאני לא רוצה ולא רציתי להיות בו.
ואם אני אהיה סנילי תוכיחו אותי כל יום במילים שכבר אבלע איזה כדור מר שיסיים את העניינים.
הוא לא נטל עלי.. אבל אני לא ארצה להיות נטל לאחרים.

נ.ב.
זה הפוסט הראשון שאני כותב על סבא.. וזה לא נראה כל כך אופטימי פתאום.
אני התחלתי ללכת ל"הפוך" בדיזינגוף סנטר.
יש שם מתנדבת שאני אדבר איתה כל יום רביעי מאחר והחלטתי לא לפרוק כאלה דברים יותר כאן או על חברים שלי.
לפסיכי אני גם אלך ביום רביעי הזה..
הוא התרשם ממני עמוקות בפגישה הראשונה שלנו אבל אחרי שהוא יראה חלק מהדברים שרשמתי התגובה תשתנה.
יש לי שבוע עמוס ואיכשהו אני התחלתי לפזול בצורה שגורמת לי לראות הכל כפול.
כלומר- היו לי בסביבות עשר "כמעט תאונות" עם האופניים- איכשהו זה מעצבן שלא קרה משהו.
אני נע עכשיו בין אופטמיות לבין דיכאון טוטאלי וכאב ראש אדיר.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל זה לא לעכשיו.
הייתי חייב להכניס את זה לכאן-
אני שונא אותו
זהו.